חזון המקדש והגולים

חלקו האחרון של ספר יחזקאל פותח בציון זמן התרחשות הנבואה: "בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר". מעבר לתיארוך הנבואה מבחינה כרונולוגית (כפי הנראה, י' בניסן בשנת 573 לפנה"ס), אנו למדים גם מה הן נקודות המפנה המשמעותיות באותה תקופה, המשמשות כעוגן ביחס אליו מונים את השנים: זוהי הנבואה היחידה אותה מונה יחזקאל ביחס לחורבן מכיוון שזוהי נקודת המפנה המשמעותית באותה תקופה. מתברר כי כעת ארבע-עשרה שנה אחרי חורבן ירושלים ההשלכות החמורות של החורבן מחלחלות לתודעת הגולים בבבל. רוב גולי בבל גלו לפני החורבן בגלות יהויכין, וכך במידה מסוימת התנתקו מהמתרחש בארץ; אולם ייתכן כי כעת כשהצטרפו גולי חורבן המקדש לקהילותיהם בבבל הפנימו את המשמעות החמורה של החורבן.

נראה כי לא לחינם נבואת יחזקאל על המקדש העתידי מגיעה בעיתוי זה – לאחר שהעם הפנים והתרגל למציאות חיים בגלות ללא מרכז יהודי פעיל בארץ; מציאות חדשה זו הותירה את הגולים חסרי בטחון באשר לעתידם ומעמדם. קושי זה של הגולים ניכר גם בנבואת יחזקאל, אך בעיקר וביתר שאת - בנבואותיהם של נביאי שיבת ציון: חגי, זכריה ומלאכי.

נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון