חזון יחזקאל

בדומה למשה שזכה לראות במראה הנבואה בסיני לאחר יציאת מצרים "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו" (שמות כ"ה, ט), מובא יחזקאל מן הגולה בבבל "במראות אלוהים" אל ארץ ישראל ובה הוא רואה במראה את המקדש החזוני.

בחזונו זה מלווהו "איש, מראהו כמראה נחושת ופתיל פשתים בידו וקנה המידה" (מ', ג), ובדייקנות של אדריכל מתאר יחזקאל בפרוטרוט - תוך שימוש במונחים טכניים מיוחדים - את המקדש שייבנה עם שוב ישראל מן הגולה לארצו.

ברם, על אף תיאורו המפורט והמדוקדק אין מקדשו "מפורש ומבואר" כלשונו של רמב"ם בהלכות בית-הבחירה (פ"א הל"ד), וכמה ממונחיו הטכניים שנויים במחלוקת בין החכמים, כי אין אנו בקיאים בהם.

באשר לכלי המקדש, יצוין שיחזקאל מתאר רק את המזבח החיצוני, הוא מזבח העולה. מזבח זה מכונה בפיו, כנראה בעקבות דברי ישעיהו, גם הר-אל וגם ארי-אל, ואולם אין אנו מוצאים בחזונותיו את תיאורם של יתר כלי המקדש: הארון, השולחן והמנורה. יתכן שלא מצא לנכון לתארם, כי הרי תיאורם המדויק מצוי בתורה. באשר לארון, נראית לנו הדעה שלאחר שגנזו את הארון, מעשה שהיה לפי מסורת חז"ל בימי יאשיהו (והוא גם נרמז בדברי הימים ב' פרק ל"ה), סוכם על ידי גדולי שיבת ציון שלא להחזירו לבית שני, ואפשר שהסתמכו בזה על נבואת ירמיהו: "לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב, ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד" (ג', טז).

באשר למקום המקדש, יש להעיר שאין יחזקאל מזכיר את שם ירושלים במפורש כי אם בכינויה - "העיר". כך כבר בפסוק הראשון בפרק מ', שם נאמר שהוא זכה לחזונו לאחר "אשר הכתה העיר", ואין העיר - בה"א הידיעה - אלא ירושלים. הוא חוזר ומציין "הייתה עלי יד ה' ויבא אתי שמה", כלומר הוא מובא שמה, אל העיר, היא ירושלים. גם כבוד ה' חוזר בחזון זה למקדש דרך "שער אשר פונה דרך הקדים" (מ"ג, א), כלומר ממש דרך אותו השער שממנו יצא "וכמראה המראה אשר ראיתי... בבאי לשחת את העיר" (שם, ג). אפשר שחטאיה הכבדים של ירושלים גרמו לכך, שהנביא לא רצה להזכיר בחזונו את שמה של ירושלים מחדש, ומצא לנכון להעניק לה שם חדש: "ה' שמה", הוא השם שבו הוא מסיים את ספר חזונותיו (מ"ח, לה).

נערך ע"י צוות אתר התנך 

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת