חטאי מנשה ותשובתו

מעשי מנשה ערוכים על דרך הניגוד למעשי אביו. אביו צדיק גמור והוא רשע, ומעשיו אף עלו בחומרתם על מעשי אחז אביו זקנו. אמנם האריך מנשה למלוך, ומלך מספר שנים רב מכל שאר מלכי יהודה וישראל, ועם זאת הרשיע יותר מכולם. רק בנו אמון בלבד עלה עליו בחומרת רשעתו: "הרבה אשמה" (כג). 

והעולה מן הכתובים המקבילים וממסורות חז"ל ואחרות שהרשיע מנשה לא רק בדברים שבין אדם למקום, אלא גם בדברים שבין אדם לחברו, ושמילא את ירושלים דמי נקיים, והרג, וודאי ללא רחמים, את כל מי שהתנגדו למעשיו, הן בתחום הדת והרוח והן בתחום המדיניות. ומסורת בידי חז"ל שגרם במעשיו לסילוק ה'אש', שירדה מן השמיים על המזבח. ומכיוון שלא מצאנו, שמרד בו העם נתלה הקולר גם בצווארו ונחתמה הגזירה על חורבן הבית וגלות העם ומלכו לבבל, ככתוב בפרשה המקבילה. ולא נתבאר, מה ראה ספרנו שלא לציין גזירה זו.

שני דברים, שיש בהם מן החידוש נתפרשו רק בספרנו, ואלה הם:
א) 'לכידת' מנשה בידי שרי אשור והבאתו כשבוי לבבל, שבה ישב, כנראה באותה שעה גם מלך אשור שבא שמה לדכא מרד שהתחולל בה נגדו. ומסתבר, שחשד מלך אשור במנשה, שגם ידו במרידות השונות שמרדו כמה ממלכות כנועות באשור.
ב) מעשה התשובה של מנשה בשביו בבבל; התשובה נתקבלה, והוא הושב למלכותו בירושלים. ושם נתן מנשה את לבו לביצורן של ירושלים הבירה ושל שאר ערי יהודה, להסרת פולחנות הנכר ולחידוש עבודת התמיד בבית המקדש. ממקורות אשוריים עולה שמעשה שיבתו לירושלים משתלב יפה במדיניות שתפסו מלכי אשור ששוב ביקשו לעשות אותו לעושה דברם הנאמן.

חז"ל מנו במשנתם את מנשה עם 'שלושה מלכים ושלושה הדיוטות' שאין להם חלק לעולם הבא; וחלק שם ר' יהודה על החכמים ואמר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא, וסמך את דבריו לכתוב כאן (יג), אבל חכמים השיבו לו שם: למלכותו השיבו ולא לחיי העולם הבא השיבו. ברם מן האמוראים אמרו, שכל האומר מנשה אין לו חלק לעולם הבא מרפה ידיהם של בעלי תשובה (סנהדרין קג ע"ב).

עם זאת, כאמור לעיל, לא נתבטלה גזירת החורבן, אמנם מנשה שב מחטא העבודה זרה אבל ספק רב אם גם שב מחטאיו האחרים. על כל פנים לא מצאנו שעשה את ירושלים ל"עיר הצדק קריה נאמנה" (ישעיהו א', כו) ואף לא עשה לכל עמו "צדקה ומשפט" כנדרש ממלך ישראל.

נערך ע"י צוות אתר התנך

מתוך תנך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דברי הימים ב עמ' תתצו-תתצז