"חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית י"ח, כה)
"וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר... וַתֹּאמֶר לֵאמֹר... אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה'. וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר חָלִילָה חָלִילָה לִי... תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר... וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי..." (שמואל ב כ', טז-כב)
מדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא סימן יב
אמר אברהם: רבונו של עולם, צופה אני ברוח הקדש כי עתידה אשה אחת לפלט עיר שלימה,
ואני איני כדאי לפלט חמשת הכרכים הללו?
ואיזו היא האשה? זו סרח בת אשר, בשעה שמרד שבע בן בכרי בדוד ובא באבל,
שנאמר "וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה" (שמואל ב' כ, טו),
וכיון שהרגישה סרח בדבר התחילה לצעוק. קראו לה ליואב...
אמרה לו: "אנכי שלומי אמוני ישראל" (שם, יט) -
אני ששלמתי מנין לישראל, שנאמר "ושם בת אשר סרח" (במדבר כ"ו, מו),
אלא עמוד במקומך ואני אעשה שלום...
"ותבא האשה אל [כל] העם בחכמתה" (שמואל ב כ', כב),
מהו בחכמתה?
אלא אמרה להם: היו יודעים כי יואב וכל ישראל עומדים בחוץ
להרוג אותנו ובנינו ובנותינו,
אמרו לה: למה?
אמרה להם: מאה בני אדם הוא מבקש ליטול וילך,
אמרו לה: יטול מאתים,
אמרה להם: אינו מבקש אלא חמשים איש,
אמרו לה: יטול מאה,
אמרה להם: אינו מבקש אלא חמשה,
אמרו לה: יטול עשרה,
אמרה להם: אינו מבקש אלא אחד, שבע בן בכרי שמו,
מיד כששמעו כך הלכו וכרתו את ראשו, שנאמר "ויכרתו את ראש שבע בן בכרי" (שם כב).
אמר אברהם לפני הקב"ה:
רבונו של עולם, ומה אם יואב שנטל את ראש איש אחד שהיה חייב, הניח את כל העיר,
ואתה שאתה רחמן תאבד את הכל?! חלילה לך.
מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)