חסד על חשבון ה'

הברית עם בן הדד הוסברה באופיים של מלכי ישראל – "כי מלכי חסד הם" (לא). חיטוט בכוונותיו של אחאב מעורר ספק אם מדובר ב"חסד" או בחשבון מדיני. כאשר הדבר נוגע להכרעות ציבוריות והחלטות של מלכים מסתבר שלא מדובר ברגשי חמלה טבעיים, אלא במעשים שקולים ומחושבים. לפיכך יש כאן תפיסת עולם ומדיניות ישראלית של "חסד". גם שאול לא חמל על אגג חמלה רגשית ואישית אלא נהג בו מתוך עיקרון מוסרי, שתורגם לשיטה מדינית ריאליסטית. מלכי ישראל ביססו את מדיניותם על אמונה אופטימית ביכולת האדם והעם לעשות את אויביו לאוהביו בפעולה ארוכת טווח.
אבל אחאב טעה. האדם נדרש להיות חסיד ולפעול לפי הנחיה אלוקית מלמעלה, ולא לסמוך על הבנתו ורגשותיו המוסריים בלבד. עליו לשאול את פי הנביא או לנהוג בהתאם להלכה שבתורה, והם יכוונוהו אל הטוב המוחלט.
בהעדר תורה והכוונה שמימית, יעשה גם החסד פלסתר ויהפך לחשבונאות צינית וערמומית. ייתכן שהמניע הפנימי של אחאב לא היה השקפת עולם חסודה אלא חשבון קר.
יש מקום להשערה שעם הנצחון על ארם נעשה אחאב לפתע מדינאי גדול והתחיל לנהל מדיניות גלובאלית. הוא לא ביקש ברית שלום עם בן הדד, אלא שותפות בהכנות מעשיות למלחמה נגד אשור. אלא שהוא ניהל מדיניות זו בנכסים לא לו. הוא היה מלך קטן מאוד עד לנצחון, ועמד בבזיון עם צבאו הקטן בפני צבא ארם כשני חשיפי עיזים. אז שאל את הנביא, בענווה וחסידות של חוזר בתשובה, כיצד להילחם, וזכה לנס שלא פילל לו. אבל ברגע שבא הניצחון שכח וזנח את חסידותו, הפך בעצמו לבעל הנס וחילק את פירות הנצחון כראות עיניו, בלי לשאול את בעל המלחמות שעשה לו ישועות מה לעשות בהם.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'מקדש מלך - עיונים בספר מלכים', בהוצאת מדרשת הגולן