חרב היונה

על הפסוק "ולא יונו עוד נשיאי את עמי" (יחזקאל מ"ה, ח), מעיר רד"ק: "ולא יונו" - יש בלשון הזה לקיחת ממון האדם או גופו מדעת ושלא מדעת. שלא מדעת - כמו "לא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כ"ה, יז). מדעת - שאונס אותו בגלוי בכח, ומזה "ולא יונו עוד נשיאי את עמי" (יחזקאל מ"ה, ח), וכן "והאכלתי את מוניך" (ישעיה מ"ט, כו), "חרב היונה" (ירמיהו נ', טז), "העיר היונה" (צפניה ג', א).

הביטוי "חרב היונה" נכנס לתודעה כביטוי של חורבן - החרב האונסת, הכופה על בני אדם ומזיקה להם. נראה כיצד השתמשו בביטוי זה במהלך הדורות. כדוגמא לכך נביא מכתב מן המאה החמש עשרה, שנכתב על ידי רבי שמעון דוראן (הרשב"ץ), ממשפחה שמקורה בפרובנס, גלתה לספרד, וברחה לצפון אפריקה. רבי שמעון שימש כרב באלג'יר. וכך הוא כותב:

שו"ת יכין ובועז חלק ב סימן מח
"אני הגבר ראה עני, בשבט עברת הזמן, אשר פח לרגלי טמן... ולכן ראוי לבעל נפש, באפר יתחפש, להוריד עדיו מעליו, וטיט חוצות שם בפניו, ויהמה כיונה, מפני חרב היונה... והאיש הירא את ה' בעת הזה, לא ירדוף אחר הזהב והכסף, כי יצא מלפני ה' הקצף. ואם כתם אופיר כעפר יאסף. יהיה הכל בעיניו היו כלא היו, כי המה הבל. ואחריתם אבל".

יש כאן משחק מילים מעניין: "ויהמה כיונה, מפני חרב היונה..." הקינה שרשב"ץ מקונן, מזכירה את המיית היונה המקוננת. ביטוי זה שגור ומוכר. לביטוי זה מצמיד רשב"ץ את הביטוי המיוחד: "חרב היונה". והוא מציע לכל בעל נפש "להוריד עדיו מעליו, וטיט חוצות שם בפניו, ויהמה כיונה, מפני חרב היונה...". חרב היונה - כמשמעה במקרא ובפרשניו: החרב המקפחת, המקפדת חיי אדם שלא לרצונו. ההורסת והמכלה את כל העומד בדרכה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת