בפרקנו מציינת התורה את מצוות המלך. באופן מפליא, אין בכלל אזכור של חובת המלך לדאוג לצרכי הציבור, למרות שעל פניו זהו עיקר תפקידו. במקום זאת, רוב ציוויי התורה עוסקים בחיוב המלך לשמור ולטפח את מעלתו הרוחנית.
האיסור להרבות כסף וזהב ונשים, והחיוב לקרוא בתורה כל ימי חייו, מוסברים בסוף הפרשה - "לבלתי רום לבבו מאחיו" (כ).
תשומת לב מיוחדת זוקקת מצוות המלך לכתוב ספר תורה ולקרוא בו כל ימי חייו. נראה שהתורה דורשת יותר משמירה מפני קלקולים - המלך חייב להשקיע מאמץ יצירתי בתחום הרוחני, למרות שלכאורה אין זה חלק מעיקר תפקידו.
לו מנהיג ציבורי בימינו היה מתפנה באופן קבוע מעיסוקי הכלל, ומבלה שעות ארוכות בהתבודדות בבית המקדש בתורה ובתפילה, כאשר בעיות עם ישראל בוערות וזועקות לטיפול, היינו אומרים שאדם זה מועל בתפקידו, אדיש לסובב אותו, ליבו אטום. מנהיג אחראי אינו יכול להרשות לעצמו "בטלנות" כזאת.
אבל הרמב"ם אומר:
"על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר 'ולא יסור לבבו' (יז) - שלבו הוא לב כל קהל ישראל, לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר 'כל ימי חייו' (יט)".
לא הקפידה תורה על הסרת לבו של המלך רק בגלל החשש שירום לבבו מאחיו, אלא דוקא משום שלבו הוא לב כל ישראל, שלבו נתון לדאגות הכלל ולאחריות שלו. דוקא משום שהמלך עומד בראש, עליו לדאוג להיות דוגמה חיה לחיי אמונה; ויסודם של חיי אמונה הוא שפתרון מצוקות החיים אמנם מחייב השתדלות וטיפול במישור הארצי, אבל בסופו של דבר הכל תלוי בשלמותם של המעשים מבחינה מוסרית. אסור שהמלך יתן מקום לטעות, שניתן לטפל בבעיות הזמן בלי לדאוג לאיכות מוסרית ולעבודת ה'.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון