חתימת פרשיות המשכן

שכינתו של כבוד ה' באוהל מועד היא תופעה מורכבת ורבת פנים. מצד אחד, היא חלק מן הקשר המיידי עם ה' - העבודה, הקרבנות, אכילתם באש, עלייתם לריח ניחוח ומבנה המשכן מראים צד כמעט מוחשי של הקשר הזה. אולם, זהו רק צד אחד של המטבע, מעבר לפן זה, שכינת כבוד ה' במשכן מהווה גם חוויה מחודשת של מעמד הר סיני. כפי שהקב"ה ירד להר סיני כדי ללמד את ישראל את התורה ולכרות אתם ברית, כך הוא ממשיך ויורד כל הזמן למשכן כדי להמשיך ללמד את התורה וכדי לשמר את יחסי הברית עם ישראל. בין במישור הפסיכולוגי ובין במישור המטאפיסי, המשכן מהווה חוויה מתמשכת של מעמד הר סיני, ומזכיר בכל עת את אותו מעמד נשגב.

פסוקי סוף הספר מדגישים דווקא את ההיבט השני - את היות המשכן חזרה קבועה על מעמד הר סיני, ולא את ההיבט הראשון - היות המשכן מקום מפגש בין הקב"ה לעמו. לכן, הפרק האחרון של הספר אינו מזכיר את ביצוע הליך הקדשת הכלים ואת משיחת הכוהנים לעבודה, כדי שלא לסטות מהמסר העיקרי של המשכן בפרק - חזרה על מעמד הר סיני.

ואכן, שימת דגש דווקא על היות המשכן חזרה על מעמד הר סיני, בניגוד להיותו מקום מפגש הכולל קרבנות, כוהנים ופולחן, מהווה סיום הולם לספר שמות. כפי שכבר הדגיש הרמב"ן, הנושא הכללי של ספר שמות הוא החירות. חירות, כמובן, אינה רק חירות פיסית. רק כאשר ישראל עמדו בסיני, שמעו את דבר ה' ונכנסו עמו לברית - רק אז הם נגאלו פיסית ורוחנית. לפיכך, סוף ספר שמות - ספר החירות - חוזר לסיני, ומזכיר לנו שהחירות הרוחנית של בני ישראל לא הסתיימה עם היציאה מסיני. ישראל יצאו לחירות במעמד הר סיני, והמשכה של אותה חירות מתרחש באופן מתמיד במשכן.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון