מהציווי המופיע בפרקנו בנוגע לכלים שנלקחו משלל מדין למדנו שיש להכשיר כלים שנלקחו מהגויים. חז"ל למדו מכאן על דין נוסף - דין טבילת כלים. מה הטעם של דין טבילת כלים שנוהג אפילו בכלים חדשים? ומדוע דין זה אינו נוהג בכלים שנלקחו בהשאלה מגוי?
הפסוקים בפרקנו מלמדים אותנו שיש להכשיר כלים שנלקחו מהגויים:
"וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה... כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (כא-כג).
אולם, חז"ל (עבודה זרה עה ע"ב) למדו מכאן שפרט להכשרת הכלי, ישנו דין נוסף של טבילת כלים. כך למדו חז"ל מהייתור של המלה "וטהר". ולמדו חז"ל שיש לטבול את הכלים במקווה שבו טובלת הנידה "אך במי נידה יתחטא" (ישנה מחלוקת כיצד למדו זאת בדיוק מן הפסוקים – עיינו ברש"י וברמב"ן).
הטעם של הכשרת כלים ברור. הכלים בלעו טעם של איסור. אולם, מהו הטעם של טבילת כלים? הרי אפילו כלי חדש שהיה שייך לגוי צריך להטביל?
לעיתים, מתוך הבנת ההלכה ניתן ללמוד גם את הדין. בתורה מדובר על כלים שנלקחו כשלל במלחמה ("ויקחו את כל השלל... ויביאו אל משה... ואת השלל" – יא-יב), כלומר: עברו לרשות ישראל. מכאן למדו (עבודה זרה עה ע"ב) שצריך להטביל רק כלי שעכשיו שייך לישראל, ולא כלי שלוקחים בהשאלה מגוי.
מהו ההגיון בדין זה? הרי סוף סוף מדובר בכלי של גוי? הירושלמי (סוף ע"ז) מבאר את טעם הדין של טבילת כלים, וממילא גם את ההשלכות לשאלתנו:
"צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל... לא שנו אלא לוקח אבל שואל מותר..."
כלומר, מטרת הטבילה היא כמו גיור של הכלי. כמו שאדם שמתגייר צריך טבילה, כך גם כלי שעובר מטומאת הגוי לקדושת ישראל צריך טבילה.
לכן, אם הכלי נשאר אצל הגוי, ואנו משתמשים בו רק בהשאלה, הרי שהכלי איננו צריך טבילה, שהרי לא עבר לבעלות של ישראל (לא הגיע לקדושת ישראל).
מכאן נלמד עד כמה הקפידה התורה על קדושת האכילה שלנו. ישנה חשיבות לא רק לאוכל אלא אף לקדושה המיוחדת שבכלים. גם הכלי צריך להיות קדוש מספיק טרם שנאכל ממנו!