הטומאה יסודה בהפסקת זרם החיים וקטיעתו. ככל שזרם החיים חזק יותר, כך הפסקתו וקטיעתו יוצרות, בהנגדה, את עוצמת הטומאה.
ככל שזרם החיים חזק יותר, כך הפסקתו וקטיעתו יוצרות, בהנגדה, את עוצמת הטומאה. ככל שיש בדבר יותר חיוּת, שלילתה יוצרת טומאה חמורה יותר, ולהפך: דבר שיש בו פחות חיוּת, או דרגת חיים במדרגה נמוכה יותר, שלילת החיוּת ממנו יוצרת פחות טומאה. לא לכל השאלות הקטנות יש לנו הסברים טובים, אבל אפשר לראות בטומאה וטהרה את המבנה הכולל הזה.
הטומאה החמורה ביותר, כך נראה לפי סדר טהרות, היא טומאת מת, וזה מפני שבמוות ההפסקה של זרימת החיים היא ההפסקה הדרסטית ביותר. וכאשר המת הוא אדם מישראל טומאת מת נמצאת במלוא השלמות שלה. כאשר המת איננו אדם מישראל, אנו אומרים שמהות החיים לא הייתה באותה דרגה, ולכן גם הטומאה שנוצרת עם הפסקתם איננה אותה טומאה. בדרך זו מוסברת העובדה הפרדוכסלית, לכאורה, שיהודי מת מטמא יותר מגוי מת, ושבן אדם מת מטמא יותר מבהמה מתה; ישראל מת מטמא יותר מגוי מת משום שזרם החיים שנפסק היה ברמה גבוהה יותר, ומאותו טעם, גוי מת מטמא הרבה יותר מפרה.
טומאת הנידה קשורה מהותית, מצד עניינה ומצד טבעה, להרס. אמנם לא הרס של חיים בפועל, אבל הרס של האפשרות להפריה, שלא יצאה לפועל. בעקבות כך אותם הרקמות, התאים, שיכלו לגדל חיים חדשים, נהרסים ונשטפים החוצה — ואז נוצרת הטומאה. זה אמנם חלק ממהלך החיים הנורמלי ולא חולי, ואף על פי כן הוא קשור באותו אלמנט של הרס — לא מוות שלם, אך בכל זאת מוות חלקי, וגם הוא יוצר טומאה. הדבר קיים באותה צורה כמובן גם בטומאת קרי; שאפילו כשהייתה ביאה, ואפילו כאשר היא ביאה יוצרת, גם אז, מכורח המציאות, קיים מוות מסוים. כל טיפת זרע היא מאגר עצום של תאים, שכל אחד מהם נושא חיים — ורוב רובם של התאים, גם במקרה הכי מוצלח, הולך לטמיון.
על הצרעת אמרו בספרים, שהכתם הלבן של נגע הצרעת, פירושו שמשהו מת באותו חלק של הגוף. אם מסתכלים בסימנים הכתובים בתורה לגבי נגע הצרעת, נוצר הרושם שהם באים להבחין בין צרעת לבין סתם מחלה. יש מקרים שעליהם התורה אומרת: ״צרבת השחין הוא״ (י"ג, כג), ״מכווה הוא״ (שם, כח), וכיון שכך מדובר בנגע טהור. כאשר התופעה באה מפני שאדם לקה, הוכה או חלה — יכול להיות שזה לא נעים, אך זה לא צרעת. אבל כשיש דבר השולל מן האדם את החיוּת, הוא כבר לא מוגדר כמחלה — אלא נקרא נגע טמא.
זיבה אצל נשים, עליה אנחנו יודעים יותר מאשר על צרעת, היא בפירוש תופעה שפוגעת בחיוּת של הגוף: יש משהו חולה בצורה רצינית ביותר בתוך המערכת, שאיננו מאפשר לאישה ליצור חיים, ובכך מוסבר הבסיס לטומאת זיבה.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר