טעימה מהייעוד הגדול

אחרי קבלת עיקרי התורה במרה, שהייתה מעין מעמד הר סיני קטן, נוסעים ישראל לאילים ושם נפגשים בדגם מוקטן של ארץ ישראל: "שתים עשרה עינות מים" (כז) - משל לארץ המחולקת ל-12 שבטים כשלכל אחד יש את המעין המיוחד לו. "ושבעים תמרים" (שם) - כנגד ההנהגה הרוחנית של עם ישראל שהם שבעים חברי הסנהדרין שמשביעים את הרעבון הרוחני של העם. וכדברי המכילתא על פסוק זה: "רבי אלעזר המודעי אומר מיום שברא הקב"ה את עולמו ברא שם שנים עשר מבועין כנגד י"ב שבטי ישראל ושבעים תמרים כנגד שבעים זקנים".

תיאור זה גם מזכיר את שבחי הארץ: שתים עשרה עינות מים כנגד "ארץ נחלי מים עינות ותהומות" (דברים ח', ז) ושבעים תמרים כנגד שבעת המינים שאחד מהם הוא התמר: "ודבש" (שם, ח) - הוא דבש תמרים.

בתחילת דרכם של ישראל במדבר רצה הקב"ה להראות להם משהו מן היעוד הגדול של נתינת התורה וכניסה לארץ: מרה מהווה דגם להר סיני, ואילים מהווה דגם לארץ ישראל.

כך מובן מדוע רק באילים תיאר הכתוב (במדבר ל"ג, ט) בפירוט את המקום כי היא מהווה מעין תחנה סופית ולא רק תחנת ביניים, ומדויק לשון הכתוב: "ויבואו אילימה" (שם), כעין הביטוי "והיה כי תבוא אל הארץ", בעוד שבשאר המסעות כתוב "ויחנו" .

אולם כל המהלך הזה של מרה ואילים הוא רק דגם לחיי היעוד של העם ומטעים להם מטעמה של תורה ומטעמה של ארץ ישראל, ולאחריהם חוזרים לים סוף ושם מתחיל המהלך האמיתי התכליתי. מהלך מתומצת זה אמור לתת לעם כוח לעמוד בנטל המסע. שידעו שלמרות כל העליות והמורדות במדבר מצפה להם בסוף הדרך ארץ היעוד שמתאימה לעם ולאופיו הכללי, ולכל שבט ושבט באופן פרטי, ותספק את כל צרכיהם הגשמיים והרוחניים.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת "שמעתין"