טרף נתן ליראיו

מזמורנו, כמזמורי תהילה רבים, מתאר את חסד האל לברואיו, לעמו. אך לא פעם עומד המאמין אל מול המציאות וחש צרימה. המציאות והטקסט עומדים זה מול זה משני עברים - המציאות קשה, יראי ה' סובלים, והטקסט מהלל.

סדרה של דרשות במדרש בראשית רבה עוסקת בפער הזה. הפסוק שסביבו עולות הדרשות הוא הפסוק המתאר את הרעב בימי אברהם. רעב שבעקבותיו נאלץ אברהם לרדת למצרים. אך לפני מספר פסוקים הובטח לו לאברהם ברכה ושפע, והנה רעב ומחסור.

אחת הדרשות מגייסת פסוק ממזמורנו:
ר' יהושע בן לוי פתח: "טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ" (תהלים קי"א, ה) אמר ר' יהושע בן לוי: טירוף נתן ליראיו בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא יזכור לעולם בריתו, מה כתיב באברהם? "ואברכך ואגדלה שמך" (בראשית י"ב, ב) כיון שיצא קפץ עליו רעבון ולא הקפיד ולא קרא תיגר אלא "ויהי רעב בארץ וגו'" (שם, י) (בראשית רבה פרשה מ).

ר' יהושע בן לוי מצטט את הפסוק "טרף נתן ליראיו" (ה). פשוטו של הפסוק מתאר את החסד הגדול של האל המעניק מזון (=טרף) ליראיו. אך תיאור זה נוגד לא פעם את המציאות החיה. כיצד יכול המאמין להכיל את הטקסט שנוגד את החוויה האישית שלו?

ר' יהושע בן לוי מציע לקרוא את הטקסט מחדש. בקריאה החדשה שלו נותר המסר המרכזי של הפסוק - חסד האל ליראיו, אך החסד הזה נדחה למועד מאוחר יותר -  "יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ" (ה).

בהווה לא החסד הוא שמתגלה, אלא החוויה הקיומית הקשה, שר' יהושע בן לוי מצליח למצוא לה הד בתוך הפסוק. הטרף הופך לטירוף. כך הפסוק מצליח לשקף את החוויה הכפולה - האמונה בטובו של האל, והתחושה היומיומית של קושי ומצוקה. טירוף וברית.

באדיבות אתר 929