ייחוס

סבתי עליה השלום, הרבנית רבקה הכהן לבית משפחת שור, בת גדולים הייתה. בתו של ראש אבות בתי הדין החסידיים בתקופת המנדט, נכדה ונינה לאדמו"רים חסידיים. כממשיכת מסורת ארוכת יומין, ידעה על פה את כל ענפי ה"ייחוס" שלה. "ענף עץ אבות", מגילת יוחסין שאף הועלתה עלי כתב והגיעה עד לרבנו יוסף בכור שור, מבעלי התוספות בצרפת במאה הי"ב.

למרות ייחוסה הרם, נהגה לשחוק לא אחת על כל אותם אנשים המתהדרים ב"ייחוס" שלהם.

ביידיש השגורה על פיה, הפטירה אחריהם: "ייחעס איז ווי א קארטופל", ייחוס הוא כמו תפוח אדמה.

וכל כך למה? כי החלק הטוב ביותר שלו נמצא עמוק במעמקי האדמה. ובחצרות החסידים הוסיפו ואמרו: ייחוס הוא כתפוח אדמה, כי כאשר אתה 'שם' אחד באדמה – יוצאים חמישה. כאשר נפטר אדמו"ר חסידי, מיד הופכים כל בניו המרובים לאדמו"רים בפני עצמם.

מימים קדמונים ואילך היה ה"ייחוס" לתכונת אופי ומקור גאווה בעולמה של מורשת ישראל.

עד כדי כך, שהסופר חיים באר תיאר מפגש שהיה לו בצעירותו באחת מחנויות הספרים בירושלים עם הסופר הגדול ש"י עגנון. לאחר שהתגאה באר בתולדות משפחתו ופירט את הנמנים עמה כמה דורות אחורה, ביקש ממנו עגנון שימשיך ויפרט את אבות-אבותיו למעלה בקודש, והוסיף בחריפות האופיינית לו: "חייב אדם לדעת מי היו אבות אבותיו. לפחות עד אדם הראשון"...  

לא אחת נתקלים אנו באנשים המתהדרים בגאווה בלתי מוסתרת: "סבא שלי היה רב גדול". "אני מבני בניו של רש"י". "מצאצאי המהר"ל מפראג אנוכי".

הפירוט הרחב של בני "העלייה השניה", ממשיך את שושלות הייחוס הארוכות שבראש הספר ובשאר ספרי התנ"ך. רשימות ארכניות, לעתים טרחניות, שאינן אומרות הרבה לקורא וללומד בן ימינו.

יתר על כן: לצד העם, אוסף נחמיה גם את ראשיו ומנהיגיו, את "החורים והסגנים", ובודק את "ספרי היחש", את ספרי היוחסין של העולים, לוודא שלא נפל בהם פגם.

אכן, ייחוס הוא דבר יפה. נחמד. אך מאליה עולה השאלה: מה משמעותו?

או במילים אחרות: אל תאמר לי רק מי היו אבותיך ואבות אבותיך. אמור לי מי אתה.

האמנם ממשיך אתה את מורשתם? האמנם אתה ממלא את ציפיותיהם ותקוותיהם?

באדיבות אתר 929