ייעודו של הסריס

יכול הסריס לשקוע בצער ויאוש, על שלא יישאר אחריו זכר בעולם, אבל אם יזכה לקשר את חייו אל הקודש הנצחי, יזכה לשם עולם טוב מבנים ומבנות. וכפי שאמר הנביא: "וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" (ג-ה).

כל עוד יש חטאים בעולם, יש בעולם גם מוות וחולאים שונים, וכשיתוקן העולם מכל חטאיו, יתרפאו גם כל תחלואיו. חטאים מסוימים גורמים במיוחד לסריסות, אחד מהם, הפגיעה בכבוד ישראל והמקדש. וכפי שלמדנו, שלאחר הנס הגדול שארע לחזקיהו המלך, באו אליו שליחי מלך בבל, ובמקום לקרבם לאמונה, חטא בגאווה וחנופה והראה להם את כל אוצרותיו ואוצרות המקדש, אמר לו הנביא: "וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ, וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל" (ל"ט, ז).

אמרו חכמים, שבדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, צאצאי המלך חזקיהו, נתקיימה הנבואה הקשה. שבעודם ילדים נותקו ממשפחתם ועמם, ונלקחו לארמון המלך נבוכדנצר כדי לשמש לו כמשרתים ויועצים, ובתוך כך גם עברו סירוס (סנהדרין צג, ב; פרקי דרבי אליעזר נא). מתוך התבוננות בדמותם ופועלם אפשר ללמוד על ייעודו של מי שנפל בגורלו להיות סריס.

לאחר שהביא המלך נבוכדנצר את ארבעת הילדים לעירו, ציווה שיאכילום בשר משולחנו וילמדום את שפת הכשדים ותרבותם כדי לבוללם. אך הם התאמצו במסירות לשמור על אמונתם, וכיוון שהבשר היה טרף, נמנעו מאכילתו, ובמשך שנים ניזונו מקִטניות. אילו נודע למלך שהפרו את הוראתו, היה מצווה להורגם, אבל דניאל וחבריו הסכימו למסור את נפשם על כך.

במשך שנות גלותם בארמון המלך, החריבו חילותיו של נבוכדנצר את בית המקדש והגלו את ישראל לבבל. אבל דניאל וחבריו שכבר התמנו לשרים בכירים, לא איבדו את אמונתם. לימים, לאחר שמלכות בבל נפלה, ודריָוֶש מלך מדי גזר שלא יתפללו כי אם אליו, המשיך דניאל להתפלל לה', וכשנתפס, הושלך לגוב האריות, וה' הצילו בנס (דניאל ו').

ואף שנעשה דניאל סריס, לא התבודד בעצבות רוח, אלא אמרו חכמים (אבות דרבי נתן ד): "מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמילות חסדים... היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל שלוש פעמים בכל יום ותפלתו מתקבלת ברצון".

נחזור לימי שלטון בבל. העם היה אז במשבר קשה. מלכות של רשע שלטה בעולם, בית המקדש נחרב, העם הוגלה מארצו, ונדמה היה שאין עוד תוחלת לאמונת ישראל. בעקבות זאת, רבים מהגולים עזבו את דרך התורה והמצוות, מתוך שסברו שממילא תוך דור או שניים יתבוללו בגויים. והנה החליט נבוכדנצר להקים צלם גדול מזהב, שיבטא את תוקף מלכותו ושלטונו, וקבע מועד לעריכת טקס רב רושם, שבו כולם ישתחוו לצלם שלו. כפי הנראה בין המשתחווים היו יהודים רבים. גם חנניה מישאל ועזריה, שהיו פקידים בכירים בארמונו של נבוכדנצר, יכלו למצוא לעצמם היתר להשתחוות, בטענה שאין מדובר בעבודה זרה גמורה (כדעת ר"ת). אולם כיוון שהצלם היה נראה כעבודה זרה, הסכימו ליפול לכבשן האש ובלבד שלא ישתחוו לו ויחללו שם שמיים בפרהסיא, ונעשה להם נס גדול ולא נשרפו ונתקדש שם השם לעיני כל ישראל והגוים. (דניאל לא היה שם באותו הזמן, כמבואר בסנהדרין צג, א).

אמרו חכמים (סנהדרין צג, א) על אותה תקופה חשוכה, שבה שכחו ישראל את אמונתם ומולדתם והשתחוו לצלם: "ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו ללילה... ולדם... כיוון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה - נתקררה דעתו". בזכותם, זכר עם ישראל את בריתו עם ה' אלוקיו וחזר לארצו ובנה את בית המקדש ואת חומות ירושלים.

מתוך הספר 'פניני הלכה' - שמחת הבית וברכתו

באדיבות אתר 929