ירידת האדם ממדרגתו

לאורך סיפור המבול ניכרת קרבה מיוחדת בין נח לבעלי החיים. האדם ובעלי החיים נזכרים שוב ושוב בסמיכות. הן בתיאור החטא: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (ו', יב); הן בתיאור הכניסה לתיבה: "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ" (ז', ז-ט). וכך גם ביציאה מן התיבה: "צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הַוצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ" (ח', טז-יז). 

הזיקה שבין בעלי החיים לאדם בסיפור זה בולטת בכמה אספקטים. נשים לב לשתי בחירות לשוניות מפתיעות בתיאור החיות. בדברי ה' לנח הוא מתאר את בעלי החיים כבני זוג: "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" (ז', ב). אין צורך לומר שהכינוי "איש ואשתו" מתאים לבני אדם אך מפתיע ביותר בהקשר תיאור הזוגיות של בעלי החיים, להם מתאים יותר הכינוי "זכר ונקבה". בחירה מפתיעה דומה נעשתה בתיאור היציאה מן התיבה: "וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ. כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה" (ח', יח-יט). השימוש במילה "למשפחותיהם" איננו מתאים לבעלי החיים ויותר מתאים לאדם.

התחושה היא שהסמנטיקה משמשת תפקיד בעיצוב תודעת קריאה שמקרבת בין עולם החי לעולם האדם. תחושה זו עולה מעצם העלילה: כשם שהחיות מתו עם האדם ביחד, כך הם גם מתחדשים יחדיו: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" (ח', א).

בעולם שמתחדש אחרי המבול יש מן המשותף לאדם ולבעלי החיים. הם אינם עומדים משני צידיו של המתרס אלא ניצבים יחדיו, באותו המקום. האדם ירד למדרגת בעלי החיים והם הפכו לשותפים.

כך, מברכת ה' לנח נעדר השלטון על בעלי החיים (שהופיע בברכת ה' לאדם הראשון), ובמקומו מופיע הפחד: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ" (ט', ב). האדם שאחרי המבול אינו מושל ומולך על יצורי העולם, גם אם טבע בו האל תבונה יתירה כך שכל החיות מפחדות ממצודתו ומקשתו. כשם שהצבי חושש מפני הלביאה והעכבר מפני הנחש, כך כל חיות העולם עתידות לפחד מן האדם, שבתחכומו יכול לגבור עליהן.

העולם אמנם מתחדש לאחר המבול בהקבלה לבריאת העולם, אך מעמדו של האדם לא חוזר להיות כשהיה. האדם ירד מכסא גדולתו והוא איננו המלך עוד. מכאן ואילך האדם הוא חלק מהעולם.

יש לירידת האדם ממעלתו גם צד אופטימי: מעתה ואילך לא יגררו חטאיו נפילה של העולם כולו.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'בראשית - סיפורן של התחלות', בהוצאת תבונות וידיעות ספרים, עמ' 187-194