יש אסור ויש אסור

התנגשויות בין ערכים פותחות פתח לשאלות לא צפויות. כך גם במדרש על פסוק מהפרק שלנו:

"אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאיים בבגדו פושטן אפילו בשוק,
מאי טעמא? "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כ"א, ל).
כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב"
(בבלי ברכות יט עמוד ב).

לדברי רב, מי שמוצא כלאיים בבגדו עליו לפשוט אותו, ואפילו הוא בשוק ויתבזה בכך שהוא הולך בלי הבגד. ומדוע רב מחייב זאת? משום שאין דרך לחמוק מהאיסור. והגמרא מוסיפה, שבכל מקום שיש חילול ה', אין חולקים כבוד לרב ולכן הוא צריך לפשוט את בגדיו, ואפילו יתבזה.

הגמרא, שנרתעת מדברי רב, מעלה שאלה על ידי הבאת מקור שאומר את ההיפך: "תא שמע [בוא ושמע]: גדול כבוד הבריות שדוחה את 'לא תעשה' שבתורה". לפי מקור זה, איסורים מותרים משום 'כבוד הבריות' – ולכן דבריו של רב לכאורה נדחים. כיצד מתיישבת הסתירה? התרת איסורים מתאפשרת רק כשמדובר על כאלה שמקורם בחכמים, אבל איסורים שמקורם בתורה במקומם עומדים - אפילו במחיר הביזוי.

הסוגיה שם ממשיכה בדיון, אולם משני מקורות אלו ניתן ללמוד על מה שבין הדברים. האבחנה בין דאורייתא ובין דרבנן ביחס לכבוד הבריות מציבה מדרג ברור – את הדברים שאנחנו קבענו, אומרים חכמים, ניתן לבטל בגלל כבוד הבריות, אבל את דברי האל לא ניתן לבטל. ובכך הם מגדירים את המרחב בו יוכלו לפעול.

באדיבות אתר 929