אמת היא שמדת החסד שולטת בעולם, ועל פיה שמים וארץ כוננו, אלא שמידת החסד כרוכה באמונה, ואין אמונה אלא אמון שאנו נותנים בקדוש ברוך הוא והמשען שאנו נשענים עליו, שהוא מנהג עולמו במשפט ובצדקה.
"נאום פשע לרשע בקרב לבי" (ב)
הצדיק התמים מכיר חלקת לשונו של היצר וקול דבריו הוא שומע, שאין דין ואין דיין, הכל מותר, "אין פחד אלוקים לנגד עיניו" (ב). הפשע מחליק בעיניו. אין הוא מדבר דווקא ככופר. לפעמים הוא מדבר גם בשם אלוקים, שאין פחד אלוקים בעולם; שאין הוא נוקם ונוטר; שאין הוא פוקד עוונות; שהוא וותרן. אלוקים הוא אלוקי החסד ואין הוא דורש מהאדם כלום. כל מה שיעשה האדם טוב בעיניו, והוא ממלא בזה את רצון האלוקים. שוב אין עון בעולם. הכל טוב ויפה. כל מה שבכוחו של האדם לעשות - יעשה, כי אלוקים אינו מחפש חטאים ואינו מרגל. שנואי בעיניו למצוא עון, ואין לפניו עולה: "כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא" (ג).
לבו של המשורר מתפתל בייסוריו בראותו כיצד זה היהיר מעוות את תמונת ה' בעולם, כיצד הוא מוציא מסקנות הפוכות משלטון חסדו של האלוקים עד כדי להכריז: אין פחד אלוקים.
אמנם, אמת היא שמדת החסד שולטת בעולם, ועל פיה שמים וארץ כוננו אלא שמידת החסד כרוכה באמונה, ואין אמונה אלא אמון שאנו נותנים בקדוש ברוך הוא והמשען שאנו נשענים עליו, שהוא מנהג עולמו במשפט ובצדקה. בחסדו ברא את העולם ובחסדו נוצר אותו. ברם, אין לשכוח שהוא "אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא" (דברים ל"ב, ד). וחסדו ואמתו-אמונתו הם שני רעים שאינם מתפרדים זה מזה. צדקת ה' היא פרי חסדו ומאמונתו נובע משפטו. צדקתו נשגבת כהררי אל ומשפטו מגיע עד תהום רבה, והכל מכוון לצדק את הבריות כולן, מאדם עד בהמה:
"ה' בהשמים חסדך אמונתך עד שחקים
צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה
אדם ובהמה תושיע ה'" (ו-ז)
החסיד התמים מעריך את יקרו של חסד אלוקים. הלוואי שכל בני אדם היו ראויים לקבל את חסדו ולחסות בצל כנפיו. מי ייתן והיו כולם זוכים לרוות מברכותיו של מקום וליהנות מזיו שכינתו בעולם שכולו טוב. הלא אלוקים הוא מקור חיים, ומאורו מאיר את עינינו. ממנו נובעים החיים בלי קץ והאור שאינו שוקע דר עמו במרום:
"מה יקר חסדך אלוקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון
ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם
כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" (ח-י)
אלא שלא הכל ראויים לזכות לברכת החיים והאור. והחסיד מבקש מאת אלוקים שימשיך חסדו וצדקתו רק לעובדי ה' ולהולכים בדרכיו, ולמנוע מרשעים אורם שלא יוכלו לבוסס ברגליהם הגסות את הישרים באדם. בהימנע מהם חסד אלוקים, מעצמם יפלו ולא יקומו שוב להמיט שואה על בני-אדם:
"משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב
אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני
שם נפלו פועלי און דוחו ולא יוכלו קום" (יא-יג).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת