לא עוד קנאה ותחרות אלא הכרה כנה בשונות ובמעלה של כל אחד. הכרה שלכל אחד יש מקום, שליחות, תפקיד וייעוד מיוחד שיכול לתת לו סיפוק ומשמעות.
סוף סוף אחים שלא רבים אחד עם השני!
ספר בראשית הוא מסכת שלמה של יחסי אחים. פותחים בקין שרוצח את הבל בגלל קנאה, ממשיכים בשיתוף הפעולה הנקודתי בין שם ויפת למען כבוד אבא, עוברים בהפרדה של ישמעאל מיצחק, ובבריחה של יעקב מעשיו, משתוממים מהדרמה שבין יהודה ויוסף הכוללת שבר ותיקון, ומסיימים בנוכחות השקטה של אפרים ומנשה, בהם מברכים את הילדים "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה".
היכולת של מנשה הבכור לשמוע בשוויון נפש מסבא ישראל שאפרים הצעיר יגדל ממנו מבלי שזה יעורר אצלו קנאה, היא הברכה האמיתית. לא עוד קנאה ותחרות אלא הכרה כנה בשונות ובמעלה של כל אחד. זה בסדר שאפרים "יותר" ממנשה. מנשה מכיל את זה לא בגלל רגשי נחיתות, אלא בגלל הכרה שלכל אחד יש מקום, שליחות, תפקיד וייעוד מיוחד שיכול לתת לו סיפוק ומשמעות. לזה מייחל כל הורה: לראות את ילדיו "מסתדרים" זה עם זה, מכירים זה במעלתו של זה ומפרגנים אחד לשני. כל אחד שווה בפני האין סוף, ו"אין לך אדם שאין לו מקום".
זהו ה"סור מרע" שבו מסתיים ספר בראשית. ובנקודה הזו נפתח ספר שמות ב"עשה טוב": שלשיית אחים - מרים, אהרון ומשה - פועלים מתוך ענווה, שיתוף, והכרת המעלה המיוחדת דווקא של הצעיר שבהם, מצליחה להוביל עם שלם לחירות והשראת שכינה.
הירידה למיצרי הגלות היא תוצר של קנאה ותחרות. יכולת העמידה בגלות מתאפשרת מהשקטת הקטנוניות הזו והכרה בערך העצמי, ואילו היציאה מעבדות לחירות קשורה ביכולת אמיתית לשתף פעולה מתוך הכרת מעלתו של אחיך הצעיר, כפי שנוהג אהרון כלפי אחיו משה המקבל תפקיד מנהיגותי בכיר.