כבוד אלוקים הסתר דבר

פרק כ"ה בספר משלי פותח בשני פסוקים שבמבט ראשון לא ניכר קשר ביניהם:

פסוק ב: "כבוד אלהים הסתר דבר, וכבוד מלכים חקור דבר".

פסוק ג: "שמים לרום וארץ לעומק, ולב מלכים אין חקר".

שני הפסוקים מסיימים בתיאור המלך. נקרא את שני הפסוקים שנית, אבל בסדר שונה: נראה את שני החצאים הראשונים של שני הפסוקים, ואחר כך את שני החצאים השניים של שני הפסוקים. הנה מה שנקבל:

כבוד א-להים הסתר דבר - שמים לרום וארץ לעומק.

וכבוד מלכים חקור דבר - ולב מלכים אין חקר.

שני המשפטים משווים את הידע שיכול אדם לקבל על מעשי הא-להים, לידע שיכול אדם לקבל על מעשי המלך. 

מול המלך העסוק והמחליט החלטות כבדות - אבל ניתנות לחקירה, מעמיד הפסוק את כבוד הא-להים.

מה עושה המלך אנו כבר יודעים: הוא מחליט החלטות; הוא דן בני אדם. מה עושה הא-להים? זאת גילה לנו הפסוק השני: שמים לרום וארץ לעומק.

אם רוצה אתה לכבד את הא-להים, אזי אל תחקור דבר, אלא להפך, תסתיר דבר. אל תנסה לחקור במופלא ממך. והדוגמה למופלא: שמים לרום וארץ לעומק. שני דברים שאתה רואה לנגד עיניך בכל יום ויום; ואת שני אלה אין אתה מבין.

מה רע בחקר השמים לרום והארץ מתחת? מדוע מחקרים אלה נוגדים את כבוד הא-להים?

הבעיה המונחת בבסיס פסוקים אלה אינה מידת תועלתם של מחקרים אסטרונומיים או גיאולוגיים. הבעיה היא עמוקה הרבה יותר: באיזו מידה יכולה התבונה האנושית לחקור תופעות בראשית; לחקור את התהוות התבונה עצמה; לחקור את התהוות העולם וחוקיו. אנו חיים בעולם בו חוקים קבועים ובלתי משתנים. המחקר המדעי מנסה אלפי שנים לנסח את חוקי הטבע ולהבין אותם. האם יכול אדם החי במערכת חוקים לבחון כיצד התהוו החוקים האלה עצמם?

"שמים לרום וארץ לעומק", קובע הפסוק: "כבוד אלהים הסתר דבר". כבוד הא-להים הוא כאשר האדם יודע את מגבלות כוחו, את מגבלות תבונתו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת