כהן בעל מום, במקדש?

כהן בעל מום לא יכול להקריב במזבח ולשרת ככהן בקודש (י-כא).
אמנם, כהן בעל מום יכול לאכול בקודשים (כב), ולפיכך יש לו מקום בקודש, אבל לעבוד ככהן – אסור לו, ועבודה כזאת יש בה חילול הקודש.
ברור מן הפרק הבא (כ"ב, יט-כה), שמום בקרבן פוגם את הקרבן, בדומה למום בכהן המקריב, אף שרשימות המומים שונות – "תמים יהיה לרצון" (שם, כא).
הנביא מלאכי (א', ו-ח) קרא לכוהנים "בּוֹזֵי שמי" מפני שהם מקריבים קרבנות עם מום, ושאל בהתרסה אם השליט (הפרסי) יסכים לקבל מנחה כזאת?!

בימינו אלה הולך ומשתנה היחס של החברה לבעלי מומים, במיוחד בזכות הטכנולוגיה והרפואה שמחוללות פלאים, ויש קושי הולך וגובר להבין ולקבל פסילת כהן בעל מום.

עיון יסודי במקורות חז"ל בזמן בית שני מלמד, ששאלת שילובם של בעלי מום כבר עלתה אז. טהרות בירושלים היו נעשות על ידי חֵרשים (תוספתא תרומות פרק א, א), וזו הייתה אחת הסיבות לפרישת כת קומראן מירושלים ומהמקדש (ראו 'מקצת מעשי התורה', בתוך: א' קימרון, מגילות מדבר יהודה – החיבורים העבריים, כרך ב עמ' 208).

רבי טרפון (שהיה כהן בבית המקדש) העיד: "... ראיתי שמעון אחי אמי שהיה חִגֵר ברגלו והיה עומד ומריע בחצוצרות" (ספרֵי בהעלֹתך ע"ה), אלא שרבי עקיבא תיקן אותו והזכיר לו, שזה היה במעמד 'הַקהֵל' ולא בשעת קרבן. ורבי טרפון הודה לו בהתרגשות.

חכמי ירושלים בימי בית שני (בניגוד לכתות שפרשו) מצאו דרכים מותרות לשילוב בעלי מומים, ונתנו להם מקום בקודש.

באדיבות אתר 929