לאורך הפרקים האחרונים ישנן מספר צמתים בהם יהודה ויוסף פועלים. ראובן הוא היוזם ראשון בכל דבר אך אין הצלחה למעשיו. לעומתו, יהודה משתהה אך דבריו נאמרים בשעת כושר ובשיקול הדעת. יהודה הוא הנבחר למלכות.
ראובן, כבכור, מזהה כל דבר ראשון. הוא הראשון להציע דרך להציל את יוסף מרצח, ולהחזירו אל אביו. למותר לציין שתוכניתו לא הצליחה; הוא הראשון לנזוף באחים ולומר להם "הלוא אמרתי לכם אל תפגעו בילד". למותר לציין שתוכניתו לא הצליחה; הוא הראשון שהציע ליעקב אבינו "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך". למותר לציין שלא הצליח לשכנע את יעקב. הוא הראשון שבעבר תבע את כבוד לאה אמו, ו"שכב" את בלהה פילגש אביו. למותר לציין שמעשהו לא הביא לשום דבר, ולא זו בלבד אלא שיעקב הגדיר זאת כ"אז חללת יצועי עלה"; הוא הראשון שבעתיד יבקש לנחול בארץ ישראל. למותר לציין כי בקשה זו הותירה אותו מעבר לירדן מזרחה.
לעומתו - יהודה. הוא זה שבסופו של דבר הציע למכור את יוסף, ואף שמכירה זו הייתה מהקשה שבעוונות, בסופו של דבר היא שהצילה את יוסף מלמות בבור; הוא לא נזף באחים בשעה שהיו במצוקה קשה; הוא שהמתין עד לאחר זמן, ואז הציע ליעקב כי הוא יהיה ערב לגורל בנימין. תוכנית זו הצליחה, ומכוחה התאחדה המשפחה; הוא זה שבעמל רב הביא שבסופו של דבר המלכות תצא מצאצאי לאה ותתקיים בו; הוא זה שקיבל אחריות על בנימין וזה שאכן ערב את הנער, וקיבל על עצמו את העבדות; הוא זה שבסופו של דבר זכה לנחול בארץ.
מה ניתן ללמוד מעובדות אלה? יש דבר מה מיוחד בברק הראשוני, בתגובה האינסטינקטיבית, בתחושת האחריות של הבכור, בראשוניות ובפזיזות - "פחז כמים". לא זו בלבד, אלא שבדרך כלל היא חדה וברורה, והיא אף נוקטת באמצעים קיצוניים כמו "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך". ברם, לא זו משמעה של מנהיגות, ולא זו משמעה של הצמחה ארוכת טווח. מנהיגות ומלכות באה ממקום אחר.
ממי שהוא חלק ולא רואה עצמו כבכור האחים הנוזף; ממי שהוא מסוגל גם למסירות נפש של ביקורת עצמית -"צדקה ממני; ממי שהוא מסוגל להמתין לשעת כושר; ממי שהוא מסוגל לשכנע "אנכי אערבנו מידי תבקשנו"; ממי שבסופו של דבר מוכן לקבל על עצמו את הקשה מכל - להישאר עבד כדי שאחיו יוכל לעלות אל אביו; ממי שהוא מוכן להתייצב בשעה הראויה מול השלטון ולדבר עימו קשות; ממי שהוא מבין כי מנהיגות צומחת אט אט, ובסופו של דבר "מטרף - בני עלית".
בסופו של דבר יהודה הוא המקבל את המלכות; הוא היורש במרכזה של ארץ ישראל וגבולו הצפוני נושק למקום הקודש; הוא זה שממנה צומחת האמונה המשיחית בבואו של משיח בן דוד שיגאל את האומה הישראלית; הוא זה שבגבול נחלתו נבנה בית המקדש; הוא זה שמוביל את מסע בני ישראל במדבר - זו כוחה של מנהיגות אמת.
קשה להיות סבלן; קשה להיות איש של ביקורת עצמית; קשה להמתין לשעת כושר ולהבין כי לא ניתן לעשות דברים "בהנחתה", ויש צורך לשכנע ולשנות דברים באמת.
אין קיצורי דרך. חלומות באספמיא על הקמת מנהיגות בכוח; דברים הנשמעים כאילו פעילות כוחנית היא זו שתביא את הציבור לכרוע בפני האמונה של המנסה לכפות אותה; רצון להתנתק ואי נכונות לשאת בעול עם הציבור; כעס ונזיפה מתמדת באחרים הנתפשים כ"רעים" שבסיפור - אלה לא מובילים לשום דבר. הם מהווים פורקן לא רע לכעס ולתסכול, אך בסופו של דבר מובילים אל מחוץ למחנה. יהודה הוא הנבחר למלכות.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול