יוסף מתוודע אל אחיו והם אינם מסוגלים להשיב. מה גרם להם לשיתוק? מה בעצם התגלה להם מלבד היות השליט שלפניהם יוסף אחיהם? כיצד אנו היינו מתמודדים לו הייתה נשברת לפנינו סטיגמה ארוכת שנים?

 

אני מבקש להתמקד דווקא בתגובת האחים להתגלותו המפתיעה של יוסף. המקרא אומר כי הם לא יכלו לענות אותו דבר. הם חוו מעין הלם בעקבות האירוע המסעיר כל כך.
חכמינו תיעלו את הסצנה המתארת את ההלם של האחים למקום אחר לגמרי. המדרש בבראשית רבה (צג, י) תיאר את מה שהתרחש שם במילים האלה: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה!". כלומר, אם האחים לא יכלו לעמוד בפני תוכחתו של יוסף, כיצד נוכל אנו לעמוד בפני תוכחתו של האלוקים? לכאורה זו קביעה מוזרה, שהרי יוסף לא טען כלפיהם דבר, לא האשים אותם כלל ורק אמר להם "אני יוסף! מה שלום אבא?". היכן מצאו חכמים רמז לתוכחה או להטפת מוסר בדברי יוסף?

ייתכן שחכמינו ביקשו ללמד אותנו משהו עמוק בתורת הנפש של האדם.

לכל אדם (כמעט) יש דעות ואידיאולוגיות שעל פיהן הוא מנווט את חייו. לרבים מאתנו יש מחשבות חד־משמעיות ותובנות מוצקות בנושאים רבים, לאומיים ואישיים. לאנשים רבים יש דעה מגובשת על חברים, שכנים, יריבים פוליטיים ואחרים; בדרך כלל אנחנו גם אוהבים להדביק ליריבינו תוויות שעוזרות לנו לתייג אותם ואותנו על פי תבניות של שחור ולבן.

מה קורה לנו כאשר התיוג שבנינו מתנפץ לנגד עינינו לרסיסים? איך נגיב אם השכן שאהבנו לשנוא בטענה שהוא אדם אטום ויהיר מתגלה ברגע האמת כידיד וחבר נאמן? מה נחוש אם האדם שדימינו למפלצת יפגוש בנו ופתאום ניאלץ לשנות את דעתנו עליו? חכמינו קוראים למצב הזה "יום הדין" ו"יום התוכחה". "יום הדין" כאן הוא היום שבו האדם מגלה בעצמו כי האמיתות שעליהן בחר להישען, ולפיהן החליט את מי לאהוב ואת מי לשנוא, הן שקריות במהותן. ה"תוכחה" היא המציאות הטופחת על פנינו ומעמידה את מחשבותינו במבחן האמת. וזה בדיוק מה שקרה לאחי יוסף. זו הייתה התוכחה הגדולה של יוסף לאחיו.

מה לא חשבו האחים על יוסף? מה לא אמרו עליו? מה לא ייחסו לו? הרי הם לא יכלו דברו לשלום. והנה ברגע האמת אומר להם יוסף, "אני הוא זה, הדמיון שבניתם הרי הוא לפניכם; מה שלום אבא שלנו? האם הוא חי?". האם אדם כזה, שכל מחשבותיו נתונות לשלום האב הזקן, יכול להוות סכנה לשלומם ולרווחתם של האחים?

האחים אינם יכולים להשיב. מי יוכל להשיב כאשר האמת הזאת מוטחת בפניו? ומה נוכל אנו להשיב אחריהם? כמה פעמים בנינו דימויים, יצרנו אויבים מדומים או אמיתיים, וכאשר הצלחנו לפגשם ולדבר עמם התברר לנו כי חיינו בעולם של דמיון. זוהי התוכחה האמיתית שתייסר אותנו, וזהו יום התוכחה: היום שבו מתברר לנו כי בנינו תיאוריות מדומות על עצמנו ועל זולתנו. כולנו קצת אחי יוסף, וכולנו גם יוסף המתגלה לאחים ושואל: "הַעוֹד אָבִי חָי?" (ג). 

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר