כלכלה וחברה בריאה

באמצע הציווי על שנת היובל ועל משמעויותיה מבחינת שחרור עבדים והחזרת קרקעות לבעליהן, מסבירה התורה את הטעם לציווי החזרת הקרקעות: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (כג).

פסוק זה, אותו אנחנו קוראים כלאחר יד טומן בחובו אמת מאוד מטרידה: האמנם גֵרים ותושבים אנחנו בארץ? האמנם נגזר על האדם לחיות כל חייו בתחושה של גר ותושב, כפי שחש אברהם אבינו כלפי בני חת בבואו לבקש אחוזת קבר לשרה אשתו?
ואם אכן גֵרים ותושבים אנחנו, מדוע האיסור הוא רק על מכירת הארץ לצמיתות? אולי נכון היה יותר לאסור את מכירת הקרקעות בכלל?

שאלה דומה ניתן לשאול על עבד עברי היוצא ביובל כיוון ש"עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (מב).

אלא שהתורה, כמו בעוד הלכות רבות, לא הולכת לקיצוניות, אלא מחוקקת חוקים מאוד פרקטיים תוך שימת גבולות מוסריים ברורים (שדווקא בהם טמון החידוש ביחס לעולם הקדום).

מכירת קרקעות היא תהליך כלכלי-מסחרי שיהיה קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לנהל כלכלה סבירה בלעדיו. כך גם מכירת עבדים בתקופת המקרא הייתה חלק מעולם המסחר והחקלאות שקשה מאוד היה להסתדר בלעדיו. אלא שבשני תהליכים כלכליים אלו טמונה סכנה גדולה, שהאדם יחשוב שהוא הבעלים המוחלט של הארץ ושל בני האדם אותם רכש כעבדים, ועל כך מזהירה אותנו התורה:
הארץ שייכת לה' וכך גם בני ישראל. ניתן למכור קרקע – אבל במגבלות. ניתן לקנות ולמכור עבד – אבל במגבלות.

ההבנה הזו מאפשרת מצד אחד כלכלה בריאה המושפעת מכוחות השוק, אך מצד שני מונעת היווצרות של פערים גדולים מדי לאורך הדורות. 
ואולי חשוב מכך: מזכירה לאדם את מקומו בעולם ביחס לא-לוהיו וביחס לחבריו.

נערך ע"י צוות אתר התנך

באדיבות אתר 929