מה בין שתי המלחמות הראשונות לכיבוש הארץ, ומה ניתן ללמוד מזה על השגת מטרות?
שתי מלחמותיו הראשונות של עם ישראל לכיבוש הארץ, היו שונות זו מזו מאוד.
הראשונה היתה כולה א-להית: שר צבא ה' נגלה ליהושע עוד לפני הקרב, מדווח על הגעתו להלחם בעיר, ודורש מיהושע: שַׁל־נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא (ה', ט"ז), כאילו אומר - העיר הזו קדושה, היא בתחום הלחימה של צבא ה'. אכן, למעשה, העם לא נדרשים להתאמץ יתר על המידה: חומות העיר נופלות בפניהם לאחר שבוע של הקפות, והם כובשים אותה 'בהליכה'.
אלא שכל נס בא עם מחיר.
כיבוש העיר על ידי ה' הופך אותה לחרם, שאין לעם ישראל חלק בו כלל: כל רכושה עובר לבית ה' או נשרף, ועל העיר עצמה מוטלת קללה - אין לבנות אותה ואין ליישב אותה בשנית.
הנס גם הביא את העם לשאננות. בבואם להלחם בעי, נשלחים לשם רק כמות קטנה של לוחמים, כאילו במחשבה שהחומה שוב תפול בפניהם ללא מאמץ. הם אפילו לא מנסים להלחם, ונסים מיד כשמתפתח קרב: וַיַּעֲלוּ מִן־הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי (ז', ד).
כתיקון לכך ה' מבהיר ליהושע שאת המלחמה בעי הם ינצחו לבד. העם כלו מתגייס לקרב, למרות שהעיר קטנה, ובטקטיקות צבאיות מתוחכמות מושך יהושע את חיילי העי מחוץ לעיר וכובש אותה על ידי מארב.
בעי, העם למד גם להתאמץ ולהשקיע כראוי כדי להשיג את מבוקשו.
גם בפעם הבאה שהם נלחמים - נגד מלכי הדרום - העם יוצא לנצח בכוחות עצמו. רק אז, אחרי שהעם למד לעשות את ההשתדלות שלו ונלחם כאילו אין נס, ה' מצטרף גם הוא לקרב עם ירי ארטילרי: וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל … וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן־הַשָּׁמַיִם עַד־עֲזֵקָה (י', יא), ואף נענה לפקודתו של יהושע - שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן (י', יב) - ממש כאחד החיילים.
וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל (י', יד).
חשבו על חלום או מטרה שהצלחתם להגשים: האם זכיתם בה במאמץ אישי או בהשגחה נסית? אולי גם וגם? מה ההבדל בעיניכם בין הישגים שטרחתם בשבילם לכאלה שלא?