כשהארז הגדול קרס

באוזני יהודים שעדיין ציפו לניצחון מצרי מול בבל (שיכול היה, לדעתם, להשיב אותם ליהודה), המשיך יחזקאל בתיאור "כל עֲצֵי עֵדֶן אשר בגַן האלהים" (ל"א, ט), באותה נימת הלעג של משליו העסיסיים, עמוסי הידע עד כדי דיכאון.

משכילים מודרניים היו מציעים ל'פרופסור' בן-בוזי שלל תפקידים רמי ידע ועשירי תרבות ושפה, אבל יחזקאל הנביא היה נתון בעצב עמוק ובסערת החורבן הנורא. לא היה לו רגע של מנוחה מסיוטי החידות והמשלים המזעזעים.

גן העדן והעצים שגדלו בו לתפארת, 'עבר' מִצוֹר, בירת העושר והמסחר (כמעט בלי צבא), לאשור המעצמה הצבאית, שהשתלטה (גם) על הרי הלבנון, וכרתה משם ארזים לארמנות נינוה – "בְּרֹב רִכְבּי אני עליתי מְרום הרים יַרְכְּתֵי לבנון, וְאֶכְרֹת קומת ארזיו, מבחר ברושיו, וְאָבוֹא מְרוֹם קִצוֹ, יער כַּרְמִלוֹ" (ישעיהו ל"ז, כד).

זהו הרקע לתיאור של יחזקאל את המעבר הזה מבירת הסחר למעצמת הכוח הצבאי, בארז לבנון אדיר שהשתלט על כל עצי הגן, כשמֵי הנהרות (=החידקל ויובליו) משקים אותו, וכל החיות והעופות (=מלכי תבל) שוכנים בצילו.

אחרי כ-240 שנה, קרסה הגאווה האשורית והתרסקה. "על מַפַּלתוֹ יִשְכְּנוּ כל עוף השמים, ואל פֹּרֹאתָיו (=ענפיו השבורים והנטושים) היו כל חַיַת השדה" (ל"א, יג).

ב-612 לפנה"ס נכבשה נינוה וננטשה; ב-586 לפנה"ס חרבה ירושלם, שציפתה (לשווא) לעזרה מצרית נגד המצור הבבלי (ירמיהו ל"ז, ה-ט); הטראומה של התרסקות אשור עדיין זכורה היטב בזמן הנבואות האלה*. יחזקאל לעג ליומרה המצרית לרשת את אשור, ואולי גם רמז לסוף הצפוי של כל האימפריות בחטאי היוהרה, "למען אשר לא יִגְבְּהוּ בקוֹמָתָם" (ל"א, יד).  

__________________________________

* מי שהיה בן 20 בעת נפילת נינוה, צפה בחורבן ירושלם בגיל 46.

באדיבות אתר 929