בלי חשבון נפש ובלי לקיחת אחריות ובחינה רפלקטיבית של אורחות החיים אין אפשרות לעמוד על הכשלים ההתנהגותיים. במצב שכזה אדם יכול להיות בטוח שהכל בסדר איתו ורק לרטון מדוע אין הקב"ה דואג לו ומשפר את מצבו.
בפרקים ח'-ט' הנביא ירמיה מתאר את המצוקה הנפשית שהוא מצוי בה. מחד, הוא מצטער מאוד על גורלם של אחיו היושבים בגלות ובמיוחד גדול צערו על המוני היהודים שנהרגו על ידי נבוכדנאצר מלך בבל. מאידך, קשה לו להישאר בחברתם של אנשי יהודה שכן אורחות חייהם מאוסות בעיניו. הדיבור שלהם הוא שקרי, כולם בוגדים זה בזה ואין בניהם שום אחווה. כל אחד מבקש את רעת חברו ומדבר כנגדו לשון הרע כדי להפילו.
אחרי כל תיאורי הרשע והאוון של ישראל מופיעה שאלתם המיתממת: "על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר בלי עובר?" (ט', יא), כביכול נהגו כהוגן עד כה ובכל זאת נענשו לחינם. גם אנשי גלות יהויכין תמהים מדוע "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו" (ח', כ). מה פשר התנהגותם של אנשי יהודה ועל מה הם נשענים בטענותיהם כלפי הקב"ה שלא גואל אותם "הה' אין בציון אם מלכה אין בה?" (ח', יט)? .
הנביא מסביר את הבעיה השורשית שהעם מצוי בה: "אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי. כולה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה" (ח', ו). אנשים טרודים בעסקיהם ולא מרימים את הראש לבחון לאן הם רצים. מה אנחנו מחפשים ומה אנחנו רוצים מעצמנו? מהי מגמת חיינו? כיצד המעשים שאנו עושים מובילים אותנו למטרה שאליה אנו שואפים?
בלי חשבון נפש ובלי לקיחת אחריות ובחינה רפלקטיבית של אורחות חיינו אין לנו אפשרות לעמוד על הכשלים ההתנהגותיים שלנו. במצב שכזה אדם יכול להיות בטוח שהכל בסדר איתו ורק לרטון מדוע אין הקב"ה דואג לו ומשפר את מצבו.