בני מנשה אינם מוזכרים בכל מהלך העיסקה עם בני גד ובני ראובן אלא רק בשלב הסופי ולא 'זוכים' לכל התוכחה של משה. מה פשר התעלומה הזאת? נראה כי חלק מבני מנשה ישבו באיזור הגלעד בימי יוסף והוא ניתן להם מן הדין.
חלק מרכזי בפרקנו מוקדש להתדיינות הקשה והארוכה בין משה ובין בני גד ובני ראובן על היאחזותם בעבר הירדן המזרחי. הכתוב חוזר שוב ושוב על זהותם של המבקשים. שש פעמים מדגיש הכתוב: "בני גד ובני ראובן". רק לאחר שנסתיים המשא והמתן ומגיע שלב ההנחלה, מצטרפים פתאום בני חצי שבט מנשה! בסופו של הפרק, בתיאור כיבושיהם של בני שנים וחצי השבטים תופסים בני מנשה מקום מרכזי. למה לא נזכרו בני מנשה בכל הדיון? למה צורפו פתאום בהפתעה אל החלוקה המעשית של השטח? ואפשר להקשות בלשון חריפה יותר: כל החרון וכל התוכחה אינם כוללים את בני מנשה. מדוע?
בעיוננו לפרשת וארא הבאתי מדברי אבי מורי ז"ל שהראה שכמה וכמה משמות נכדי יעקב שנולדו במצרים נקראו על שם מקומות בארץ ישראל. התופעה שכיחה במיוחד בשבט מנשה שבו ניתנו במצרים השמות גלעד, חפר, שכם ותרצה המציינים מקומות בנחלת מנשה. אבי ז"ל הסביר שבני יעקב היו אנשי מעשה והחלו לחלק ביניהם את חבלי הארץ. במצרים המשיכו בני יעקב להתגעגע לנחלותיהם בארץ המובטחת ונתנו לבניהם שמות השומרים על הגחלת.
למדנו שלבני מנשה הייתה זיקה קדומה, מוסכמת על בית יעקב ובניו, לגלעד ולבשן מצד אחד ולצפון השומרון מצד שני. לכן, ברגע שהתפנתה הדרך לעלות אל הגלעד והבשן, עלה העם כולו להילחם בעוג מלך הבשן וניתן צפונו של עבר הירדן לבני מנשה מן הדין.
תלמיד רס"ג בפירושו לדברי הימים, סובר שמכיר ובניו נאחזו בארץ ישראל "בימי שלטונו של יוסף שהיה מלך על הארץ".
לאחר מות יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, כשקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, התמוטטה כל האחיזה הזאת בארץ, אבל הגעגועים לארץ ולמקומותיה המיועדים לשבטים, המשיכו לפעם והשפיעו על שמות שניתנו לילדים, ובסופו של דבר על תהליך הכיבוש וההתנחלות.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'מקום בפרשה' בהוצאת ידיעות אחרונות