לא אסור אבל מטמא

ה' מצווה את יחזקאל להכין לאכילתו לחם העשוי משישה סוגי דגנים שלא כדרך אכילתם, ולערבב את העיסה בתוך גללי אדם, כסמל לצורה בה יאכלו הגולים מירושלים את שאריות המזון שימצאו בצואת אנשים.

מעניין היחס של יחזקאל ושל ה׳ לאותו הלחם.

ה׳ מכנה את הלחם ״טמא״, מושג רוחני שאינו בא לידי ביטוי בכשרות או מלמד על בעיה פיזית באכילתו, אלא מראה על היותו מאכל מאוס, ואולי אף מתייחס להיותו מלוכלך ומזוהם.

אך יחזקאל משווה לאכילת הלחם בעיה ברמה אחרת לגמרי - הוא משווה אותו ל״נבלה״, ״טרפה״ ו״בשר פגול״- כולם אסורים באיסורי אכילה מפורשים בתורה.

אמנם אין איסור ברור על אכילת גללי אדם, כך שיש להבין את הסתייגותו של יחזקאל בעיקר סביב ה'טומאה' - המיאוס והזוהמה שבאכילה כזו. ואם כן ניתן ללמוד מכך דבר ראוי: בעיני יחזקאל אוכל מאוס הריהו בדיוק כאוכל שאינו כשר לאכילתו, על אף שאולי ברמת הכשרות לכתחילה אין שום בעיה.

בספרא מובאת אימרה מעניינת לגבי אכילת מאכלות אסורים: "רבי אלעזר בן עזריה אומר לא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים. אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". לפי תפיסה זו, יש מאכלים האסורים עלינו למרות שהיינו מסוגלים לאכול אותם, ואף לאהוב אותם.

יחזקאל חי את ההלכה דווקא הפוך מתפיסה זו. אצלו כשרות ואיסורי התורה אינם רק איסור אלוקי, אלא הרחקה נפשית מדברי איסור המזיקים ומטמאים את האדם. נפשו קצה בנבלה וטרפה ובבשר פיגול, ועל כן בשבילו ההשוואה היא פשוטה - כשם שאיני אוכל איסורי תורה השנואים עלי, כך איני מעוניין לאכול מגללי האדם המסואבים.

וניתן אולי לראות פה צעד מרחיק אף יותר, בו יחזקאל מרחיב את דיני הכשרות גם למאכלים מסואבים שהאדם סולד מהם. אם האכילה מטמאת את האדם ומזיקה לו - הרי שזה כאיסור הלכתי של ממש לאכול מהם. ממש כנבלה וטריפה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער