לא בשמים

הנביא זכריה הוא מנביאי הבית השני ונבואתו שונה מזו של נביאי הבית הראשון ואנו ננסה להציג את נבואתו ומקומה בתולדות הנבואה.

דומה שהאמירה הגדולה של נביאי הבית הראשון היא: א-לוהים מדבר עם האדם! והנה בימי הבית השני עולה נבואה שונה - "וָאֹמַר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אֲנִי אַרְאֶךָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה" (ט), "וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי מָה אֵלֶּה וַיֹּאמֶר אֵלַי" (ב', ב). זכריה לרוב אינו מדבר עם הא-לוהות אלא באמצעות מלאך מתווך. אי אפשר לתאר זאת רק כקישור טכני. משמעותו של המלאך המתווך היא ביטוי לתחושת ריחוק של האדם והנביא מא-לוהיו. יחד עם השינוי הזה באים שינויים נוספים.

נבואת זכריה היא רצף של מראות שהראשון בהם בא בפרקנו:

"רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים. וָאֹמַר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אֲנִי אַרְאֶךָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה. וַיַּעַן הָאִישׁ הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים וַיֹּאמַר אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁלַח ה' לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ. וַיַּעֲנוּ אֶת מַלְאַךְ ה' הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים וַיֹּאמְרוּ הִתְהַלַּכְנוּ בָאָרֶץ..." (ח-יא).

בנבואת נביאי הבית הראשון כמעט ואין מראות. הנביא ישעיהו אומנם רואה בחזון ההקדשה את ה' במקדשו, אולם אין לכך יותר מקום בנבואותיו. ירמיהו רואה מראות, אולם אלו אינם מראות מיסטיים על מה שמתרחש בשמים, אלא מראות על אשר יתרחש בעתיד הקרוב. בספר יחזקאל כבר יש מראות והוא קרוב בזמנו ובתכניו לנבואת זכריה. ננסה לתאר את נבואת זכריה בתוך רצף תולדות הנבואה.

בימי הבית השני היו שטענו שההתגלות ממשיכה, ובאותם ימים נכתבה ספרות ענפה שאנשי כנסת הגדולה חשבו שהיא אינה ראויה להישאר בארון הספרים היהודי. בין הספרים האלו ישנו מקום מרכזי לספרות חנוך. ספרות חנוך מתמקדת במראות פמליה של מעלה, ולמלאכים ועולמם מקום מרכזי בספרות זו. דומה שספרות חנוך היא במהותה הפך תורת הנבואה הקדומה. הנביאים הקדומים כמעט ואינם מתארים את אשר בשמים, והם גם אינם מתארים חוויות מיסטיות. הם קוראים לאדם את דבר א-לוהים על הארץ! הם צועקים על רשע ועוולה, וקוראים שלא לברוח אל דתיות של חוויות ומיסטיקה.

ספרות חנוך היא בריחה של האדם מן הממשות אל האשליה השמימית ובכך היא הפך תורת הנבואה הקדומה. כשאנשי כנסת הגדולה וחז"ל השליכו את הספרות הרחבה הזו אל פח הגניזה הם המשיכו את מסורת הנבואה הקדומה, של יהדות שהמוקד שלה הוא על הארץ ובכך הם העמידו את היהדות על רגליה ואפשרו ברוח קודשם ליהדות להמשיך עוד אלפיים שנות גלות.

ספר זכריה מהווה שלב ביניים בין הנבואה הקדומה לנבואת הספרים החיצוניים. הנביא זכריה רואה עצמו כממשיך של נביאי הבית הראשון, וכך הוא אומר בדברי הפתיחה לספר - "אַל תִּהְיוּ כַאֲבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר קָרְאוּ אֲלֵיהֶם הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שׁוּבוּ נָא מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים" (ד). זכריה אומנם רואה מראות מפמליה של מעלה, אך המוקד הוא גאולת ישראל על הקרקע. נבואת זכריה מתחילה במראות ומלאך מתווך אך תמיד מסתיימת בדבר ה' כנביאי בית ראשון, וכך מסתיים פרקנו - "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה... לָכֵן כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ..." (יד-טז).

אנשי כנסת הגדולה חשבו שנבואת זכריה עדיין שייכת לספר הספרים של עם ישראל!

באדיבות אתר 929