לא כל כך תמים

אם ביקש שאול להציל את כבודו ולא למות בידי הפלשתים, האומנם צריך היה הנער לסרב לבקשה זו?!
בפרק ד' אומר דוד: "כִּי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר הִנֵּה מֵת שָׁאוּל וְהוּא הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו וָאֹחֲזָה בוֹ וָאֶהְרְגֵהוּ" (ד', י) מכאן נראה, שמה שהפריע לדוד היה הדרך שבה הודיע הנער על מותו של שאול: כבשורה טובה, ולא כמבשר על אסון. היכן ניכר בסיפורנו שהנער המגיד הציג את הדברים כבשורה טובה?
דומה שהנקודה הבעייתית עולה בסוף סיפורו של הנער: "וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה" (י). לקיחת הנזר מעל ראש שאול והבאתו לדוד מעידה, ללא ספק, כי בעיני הנער מהווה סופו של שאול גם הזדמנות להמלכת דוד. גם אם העמלקי לא ביטא שמחה על מותו של שאול, מכל מקום, היה בצעד זה צד של חנופה כלפי דוד, ותחושה כאילו אם כבר אירעה טרגדיה, לפחות יוכל הוא להפיק ממנה טובת הנאה על ידי מה שנראה בעיניו כרצוי לדוד.
אלא שדווקא בנקודה זו עורר העמלקי את חמתו של דוד. לכל אורך הדרך, דוד גילה כבוד רב כלפי שאול, ומנע כל פגיעה בו, בחזרו שוב ושוב על דבר היותו "משיח ה'". גם נערו של שאול לא היה מסוגל לקיים את ציוויו לדקרו בחרב: "וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד" (שמואל א ל"א, ד). מן הסתם פחד נושא הכלים בדיוק ממה שהזכיר דוד – לשלוח יד במשיח ה'. בדברי העמלקי, לעומת זאת, לא ניכר כל היסוס ביחס לצעד הזה, והדבר מצטרף לתחושה שהוא נהג בדו-פרצופיות בכל הנוגע למשמעות האירועים הקשים שבהם נכח.
על כל זאת ניתן להוסיף, כי היות הנער מעמלק רק מחמירה את העניין. כיוון שמתברר שהנער פעל גם ממניעים אישיים, אין זה מן הנמנע שהיה במעשהו גם צד של נקמה בשאול. 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון