לא לחפות על עושי עוולה

יש מקומות ששמם הופך להיות לסמל. תל חי היא סמל לאחיזה, לגבורה, לעמידה על הזכות. סדום ועמורה הן סמל לרשעות, לאטימות. 
הושע רואה את גבעה - הלא היא גבעת בנימין, צפונית לירושלים, כסמל לדבקות בחטא.

"מימי הגבעה חטאת ישראל שם עמדו 
לא תשיגם בגבעה מלחמה על בני עלוה" (י', ט)

מה אירע שם בגבעה?

בשופטים פרק י"ט מתואר מעשה פילגש בגבעה: איש ופילגשו ונערו עוברים ליד גבעה, והם מחפשים מקום ללון. רק זקן אחד, שגם הוא אינו מקומי בגבעה, מוכן להלין אותם. ומיד מתגלגל המעשה כמו רפליקה של סיפור לוט והאורחים בסדום: אנשי גבעה דורשים להוציא אליהם את האורח, האיש מוציא את פילגשו לאנשי גבעה, והם מתעללים בה עד שהיא מתה.

כשהמעשה נודע לבני ישראל, הם מבקשים לשפוט את הפושעים, אבל בני גבעה מגינים עליהם ולכן בני ישראל יוצאים למלחמה על גבעה.

על קרב זה אומר הנביא הושע:

"העמיקו שחתו כימי הגבעה יזכור עונם יפקוד חטאותם" (ט', ט)
"מימי הגבעה חטאת ישראל שם עמדו, לא תשיגם בגבעה מלחמה על בני עלוה" (י', ט)

הנביא טוען כלפי ישראל, שהם תקועים באותה מנטאליות של בני בנימין בגבעה. "מימי הגבעה... שם עמדו". בני בנימין בגאווה חסרת יסוד, בטוחים כי "לא תשיגם בגבעה מלחמה". כי כל ישראל העולה עליהם למלחמה לא יוכל להשיגם. בסתר ליבם הם מבינים כי נעשה עוול, וכי המלחמה היא "מלחמה על בני עלוה" [עלווה - במשמעות עוולה] אבל מול ההבנה הזו עומדת ההזדהות החברתית עם השבט, עם התנועה, עם המפלגה. ומה בכך שנעשה מעשה עוולה - המעשה נעשה על ידי חברי, אחי, ועלי להגן עליהם בכל מחיר. 

והנביא מתאר במילים רועמות את התוצאה של אחוות אחים זו, בפסוק יד:

"וקאם שאון בעמך, וכל מבצריך יושד, 
כשוד שלמן בית ארבאל, ביום מלחמה, 
אם על בנים רטשה"

המפלגה, השבט, השכונה, אינם מטהרים את העוול. והמגן על מעשי עוול בשל כך, הוא בסופו של דבר שותף למפלה במלחמה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת