הפרת שבועה היא דבר חמור ביותר. לכן, עם כל הקושי שבדבר, מסירת בני שאול לגבעונים היתה הכרח גמור לצורך הצלת עם ישראל. 

 

בסיפור המתואר בפרקנו, דוד נאלץ לעשות מעשה קשה ביותר: למסור את בני שאול לגבעונים, כדי שימיתו אותם, וכל זה מפני ששאול הפר את השבועה של ישראל לגבעונים.
בסיפור זה מוצג דוד כאנטיתזה לשאול: שאול הפר את השבועה לגבעונים, ואילו דוד זוכר את שבועתו ליהונתן ומשום כך אין הוא מוסר לידיהם את מפיבושת בן יהונתן.  
בנסיבות אחרות הקפיד שאול עד מאוד בעניין השבועה. לאחר שהשביע את העם שלא לאכול עד תום המלחמה עם פלשתים ויהונתן, שלא שמע את השבועה, הפר אותה בלא יודעין, קבע שאול נחרצות "מוֹּת תָמּות יונתן". והנה, מי שהיה מוכן להמית את בנו על שהפר שבועה בשגגה, נדרש כעת לשלם בחיי צאצאיו על שהפר שבועה בעצמו.
אולם, לא תמיד שמר שאול על שבועתו. לאחר שתמה יונתן באוזני שאול על רדיפתו את דוד נאמר: "וישבע שאול חי ה' אם יומת" אבל פסוקים אחדים לאחר מכן מסופר כיצד הפר שאול את שבועתו שלו: "ויבקש שאול להכות בחנית בדוד ובקיר".  
דוד, לעומת זאת, הקפיד בעקביות לשמור את שבועותיו. דוד שמר על שבועתו לשמעי בן גרא שלא ימות, ורק לפני מותו ציווה את שלמה למצוא דרך להביא על שמעי חיוב מיתה מחודש. במזמורי תהילים דוד חוזר פעמים רבות על חשיבות השמירה על השבועה, לדוגמא: "נִשבַע להָרַע וֹלא יָמִר" (תהילים ט"ו, א, ד), "אֲשֶר לא נָשָא לַשָוא נַפשי וֹלא נִשבַע למרמָה" (תהלים כ"ד, ג–ד).
עם כל הקושי שבדבר, מעשהו של דוד היה כנראה הכרח גמור. ערכה של השבועה עמד מאחורי הרעב הקשה, והצלת עם ישראל הייתה כרוכה במעשה הכואב הזה. ואכן, נראה שהמקרא מצדיק את המעשה: הקב"ה הוא שמודיע לדוד כי הרעב בא על הפרת השבועה, ודומה שהריגת צאצאי שאול היא תנאי הכרחי להפסקתו. נמצאנו למדים עד היכן עלול להגיע העונש על חילול שבועה מצד אחד, ומצד שני אנו עומדים כאן על ניגוד נוסף שבין דוד לבין שאול במה שנוגע למידת המחויבות והאחריות שנהגו בשבועה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון