בנאום יהודה שמע יוסף לראשונה שאביו לא שכח אותו, אלא חושב שהוא מת. דבר זה הביא להתוודעותו אל אחיו.
בחוסר בררה מוחלט, על גבול האומץ, התחנון והחוצפה, התייצב יהודה לפני השליט המוזר. ומול האשמותיו החמורות בעלילות שהוא ממציא יחד עם השפע והחסד שהוא מרעיף – יהודה הציע את עצמו לעבד (ליוסף!) במקום בנימין הקטן, הנאשם ב'גנבת הגביע' – מימוש הערבות שלו לאביו.
בזה כיפר יהודה על חטאו במכירת יוסף לעבד – "לכו ונמכרנו לישמעאלים ..." (לז, כז). אבל זו כפרה מול 'שופט כל הארץ', ולא זה הדבר ששבר את התנכרות יוסף ואת תכניתו להשאיר את בנימין אצלו. מבלי דעת, יהודה שבר את חומת הטעות של יוסף ביחס לאביו, שכאילו נָשָה אותו בדבר א-לוהים –
"ויאמר עבדך אבי אלינו: אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי [האהובה] – ויצא האחד מֵאִתי, וָאֹמַר אך טָרֹף טֹרָף, ולא ראיתיו עד הנה – ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון, והורדתם את שֵׁיבתי ברעה שאֹלה" (מד, כז-כט).
אחרי 22 שנה שמע יוסף לראשונה, שאביו בוכה ומתאבל עליו, שהנְשִיָה שייחס לצו א-לוהים היא טעות גמורה, שאביו חי בטעות גמורה ממש כמוהו, טעות של "טָרֹף טֹרָף" – "ולא יכֹל יוסף להתאפק ... אני יוסף (!) העוד אבי חי?" [ואוהב?] (מה, א-ג).
לדורות עלינו ללמוד, שכל מחשבה על נשיית שבט מישראל היא טעות נוראה, שסופה להתברר.
באדיבות אתר 929