לא תתעב, לא תסגיר, לא תשיך

א. "לא תְתַעֵב אֲדֹמי כי אחיך הוא; לא תְתַעֵב מצרי כי גר היית בארצו" (ח-ט);
פסוק מפתיע זה מוכיח שאיסורי החיתון של "עמוני ומואבי" (ד) אינם 'גזעניים' בתורה, וסיבתם המוסרית היא הקובעת. לכן יכלו חז"ל (בעקבות זקני בית לחם, ובעקבות הנביאים שמואל ונתן) להוציא "עמונית ומואבית" מכלל האיסור, ולקבל את רות המואביה ואת בית דוד.

ב. "לא תסגיר עבד אל אדֹניו... עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר..." (טז-יז);
לא קיים איסור כזה בשום מקום בעולם העתיק או המאוחר. יש עדות עקיפה על קבוצות דומות ל"אברם העברי", שהיו נותנות מקלט לעבד בורח. בכל מערכות 'החוק' הייתה דרישה החלטית להסגיר עבדים שברחו.
הביטוי "במקום אשר יבחר" מופיע לרוב בספר דברים על "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו", ורק פעם אחת על העבד הפליט, ועל המקום "אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו" (יז). אכן, התורה מעבר אחד, וכל העולם מעבר אחר.
במחצית הספר המופלא 'אוהל הדוד תום' מתוארת הבריחה הנואשת מפני החוק האמריקאי דאז, שעיקרו היה חובת ההסגרה ממדינות הצפון (שלא היו בהן עבדים), למדינות העבדות בדרום. רק בקנדה שרר חופש מאימת ההסגרה.

ג. "לא תַשיך לאחיך נֶשֶך כסף נֶשֶך אֹכֶל..." (כ-כא);
ריבית ונשך ששני הצדדים מסכימים להם אינם גזל, הם מותרים בכל העולם. נכרי יכול לקחת ריבית מיהודי, וגם להפך. האיסור בתורה חל על "אחיך" מכוח שותפות הגורל בעבדות מצרים. לכן, בין שני יהודים לא מועיל שום 'היתֵר עִסקה', וכל הלוואה בריבית היא עבֵרה חמורה. 'היתֵר עִסקה' נועד לבנקים ולחברות אשראי, שאינם "אחיך".

באדיבות אתר 929