לבנות אחדות מחודשת

במשך השנים בהן חי יוסף במצרים, הוא כנראה היה משוכנע שננטש על ידי משפחתו וקיבל את הגזרה והתחיל חיים חדשים, מנותק ממשפחתו ומחלומותיו. אולי אפילו העדיף את חייו החדשים על פני השיבה לבית יעקב וההתמודדות עם אחיו.

בואם של האחים למצרים והשתחוויתם לו הזכירו ליוסף את חלומותיו והעירו בו את ההכרה כי אפשר שחלומות ילדותו אלה לא היו סתמיים. הוא יזם את הגעת בנימין למצרים, אשר הבהירה לו שבנימין עדיין חלק מן המשפחה, והמשמעות היא שבני רחל לא נדחו מהמשפחה.

לפתע הצטרפו כל האירועים בתודעתו של יוסף כחלקים של תצרף גדול הרבה יותר, מעשה ידי ה', והוא הסיק כי על המשפחה להתאחד מחדש בהנהגתו (כפי שניבאו לו חלומותיו). אולם בשלב זה אסור לו בשום אופן לחשוף את זהותו; אם יעשה זאת, ייפתח מחדש פצע שלא יירפא לעולם. לו היה יוסף חושף את זהותו בפני אחיו כבר בתחילה הם לא היו יכולים לעמוד בפניו. הבושה שביחסיהם עמו יכלה להעמיד ביניהם מחסום נצחי. יוסף חש שעליו ליצור מצב שיאחד את המשפחה מבחינה פיזית ורוחנית, וזו היתה משימה קשה ביותר. זה הוא, למעשה, מבחנו של מנהיג אמיתי.

לו הודיע יוסף לאביו על קיומו (קודם שהודיע לאחיו) קרוב לוודאי שיעקב היה מקלל את האחים מרוב כעסו, מעשה שהשלכותיו על עתידו של עם ישראל היו הרסניות. יוסף חייב היה אפוא להתגבר על רגשותיו על מנת ליצור מצב שיאפשר את איחוד המשפחה.

מטרתו העיקרית של יוסף הייתה ליצור מצב שבו האחים יוכלו להוכיח את עצמם באמצעות עמידה בניסיון קשה: למסור את נפשם להצלת בנימין. רק לאחר שיוכיחו כי הם אכן מוכנים למסור את נפשם עבור בנימין יוכלו לעמוד בפני יוסף ולאחד את המשפחה.

למרות רצונו העז לעשות כן, לא חשף יוסף את זהותו אלא לאחר שיצר מצב שיוודא כי האחים יוכלו לעמוד לא רק מולו אלא אף מול עצמם.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון