להיות רופא

לך אחורה,
דפדף רגע לעמוד הנכון -
ליום הזה שבו החלטת שאתה רוצה להיות רופא,
ובחן את המניע שהיה לך אז.
שאל את עצמך בכנות:
״האם מה שבאמת רצית זה לנצח את המוות?״

כי אם רצית לנצח את המוות, כי אם מה שקיווית זה למנוע את גזירת הזמניות, כי אם חשבת שתצליח למזער את הסבל שמקורו בגוף האנושי, כי אם דמיינת עתיד חסר עכבות ובריחת סידן, אז מן הסתם שהיום - מהמקום שאתה עומד, כשכבר גילית שזה לא עומד לקרות - לא פשוט לך.

נדמה אולי וקל להניח שהאכזבה הגדולה לגבי הרפואה שנכשלה בייצור נצח או לפחות במחיקת הסבל שמקורו בגוף - קשורה לפגעי התקופה שאנו חיים בה.
הרי אנחנו חיים בזמנים לא סלחניים כאלה, בהם הסגידה היא להתבגרות חסרת הבעה, לריצת מרתון בגיל פרישה מהעבודה, ללידה קלה שלא תשאיר סימן, לאוכל טעים אבל לא משמין.
מיגרנות, מחזור, צרבת, עייפות - לא אמורים לעצור או לעכב, הנה כדור קטן, המסך הופך לבן ואתה כמו חדש מההתחלה.

אבל האמת היא שזה תמיד היה ככה. גם לפני שהיה אולפן ירוק להקליט פרסומת לאקמול. תמיד רצינו לחיות יותר ולחיות טוב. אז מה בכל זאת השתנה? איך זה שזה עדיין לא קרה? ולמה זה עדיין עצוב נורא? ומי זה שחשף בפנינו סופית את התרמית שהחיים הם סיפור עם די הרבה תופעות לוואי וגם סופני למדי?
כפי איך שאני מבינה, האשמים הם המדיה, הגלובליזציה, המידע. הצירוף שלהם מייצר אמירה, בהתחלה מהוססת ומיד תקיפה; ״המלך הוא ערום״.

מסתבר שאין פרח לב הזהב מעבר להרי החושך. אין רופא גדול/קטן/ בסין מאחורי איזה אגם. אין גם בשורת ניצחון המוות שהולכת להתבשר בכנס הגדול בבוסטון. מסתבר שהחיים מראש הם סוג של קרב מוכרע. סוג של ״אם בגבורות שמונים שנה״.

וזו חתיכת משימה. להיות רופא בידיעה שאין מרפא למחלה הסופנית הזאת שקוראים לה ״חיים״.
להיות רופא שאולי במקרה הטוב תוכל לרשום מרשם שיקל.
להיות רופא, לאחוז את המחלה, הזיקנה, שלב אחד אחרי.
להיות רופא ולהגיד ״אני פה רק מנסה״.
לא פשוט להיות רופא ולדעת שהגוף הזה נועד להתכלות.

וזה הכי מתוק שפעם רצית להציל את העולם ובבקשה אל תהיה עצוב הנה יש לי הצעה בשבילך, לך, חשב מסלול מחדש והגדר לך מהי הצלה.
אם תשאל אותי, כלול בזה אנושיות, סימפטיה, השתדלות, תפילה, עין בעין מביטה, הסכמה, השלמה, ניסוי, פיוס, תקווה וסליחה.

באדיבות אתר 929