להסרת המחיצות יש מחיר

תלונת העם "אתם המיתם את עם ה'" (ו) מבטאת את הקושי של העם בראותם את מות מאתיים חמישים המנהיגים. אך תגובתו של הקב"ה לכך נראית לכאורה כמוגזמת: "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע" (י)!
גם בפרק הקודם, כשהעם מתאסף לראות את תוצאות מבחן המחתות, ה' מגיב באותו אופן, שלכאורה אינו תואם את חומרת העבירה.
האם העונש על קושי רגשי או על ספקנות הוא מיתה?
יתכן שהמגפה איננה עונש אלא היא תוצאה בלתי-נמנעת של המצב החדש שנוצר אחרי המרד.
קורח תקף את מוסד הכהונה; הוא טען שהאומה כולה קדושה ולכן אין צורך במעמד נפרד של כוהנים. לטענתו, כל אדם יכול להיכנס למשכן ולהקטיר קטורת בעצמו. בני ישראל מסכימים איתו. הם אינם מבינים מדוע נחשבים הם כזרים, האסורים להיכנס אל הקודש? מדוע הדרך אל המשכן חסומה בפניהם?
ברגע שקיבלו בני ישראל את הנחת היסוד שבטענתו של קורח ומאסו במחיצה המבדילה בין הקודש ובין החול, מצאו עצמם בני ישראל אל מול מציאות חדשה. החיץ הוסר. שוב לא הייתה הפרדה בין העם והמשכן. הגבול שבין מחנה שכינה, מחנה לוייה ומחנה ישראל היטשטש. מעתה נמצא המחנה כולו בקרבה הדוקה למשכן ולשכינה השורה בו.
קרבה שכזו לשכינה היא כמובן תובענית למדיי. התנהגות שהייתה מתקבלת בנסיבות אחרות הופכת בלתי-נסבלת בסמיכות למשכן. תגובות אנושיות רגילות כמו כעס וצער חייבות להידחק הצידה. התפרצויות רגשיות אינן מקובלות.
כל החולשות האנושיות אינן נסלחות במקום השראת שכינה. ההתנהגות בתחומי המשכן – המקיף כעת את המחנה כולו – חייבת להיות ללא רבב. אילולא התפלל משה בעד העם, הייתה המגפה הקטלנית מחריבה את המחנה כולו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון