פתיחת מעמד הר סיני בפרק י"ט מבטאת יראה ואילו חתימתו, בפרקנו, מבטאת אהבה. מה היחס בין שני התיאורים?

 

כאן בפרקנו מסתיים מעמד הר סיני במזבח "תחת ההר" עם קרבנות עולה וחגיגת שלמים, בקריאת "ספר הברית" (ד-ז), ובחזיון ההתגלות של כבוד ה' "א-לוהי ישראל" כמלך יושב על כס השמים, שלא פגע בסעודה החגיגית ("ויאכלו וישתו", י-יא).

דבר מכל אלה לא נזכר בתחילת המעמד, בקול השופר החזק ובחרדת המוות, שבפרק זה נעלמת.
רק רמז קל יש בתחילת המעמד, בחשש הגדול "פן יֶהֱרסוּ אל ה' לראות ונפל ממנו רָב" (י"ט, כא), רמז לאותם אצילים (נדב ואביהוא?) שעלו וראו, וה' חס עליהם (יא).

הפתיחה מובילה ליראת ה' הרוממה, הבחירית, ואילו החתימה מבססת את אהבת ה' בעת החגיגה והשמחה בעבודתו. אי אפשר לזכות בקדושת הדיבור מאת ה', בלי יראה, ואי אפשר לקבל את הדיבור, בלי אהבה. 
לכן, בני ישראל יכלו לומר "נעשה ונשמע" (ז), רק כאשר שמעו "את כל דברי ה' ואת כל המשפטים" (ג), עם קריאת "ספר הברית" (ז).

אכן, לדעת ר' אברהם אבן-עזרא, ולדעת רמב"ן, כך היה גם סדר הדברים, ו"ספר הברית" כלל את עשרת הדיברות עם פרשת משפטים. זהו 'פשוטו של מקרא'.

אולם חכמי התלמוד (שבת פח, עא) ורש"י קראו אחרת – הם למדו מפרק כ"ד את מספר הימים של העליות והירידות בפרק י"ט – "וַיִשכֹּן כבוד ה' על הר סיני וַיכַסֵהוּ הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (טז).

לפי קריאתם, יש כאן שני תיאורים הפוכים של אותם הימים עצמם – גם חרדת מוות, וגם התלהבות עצומה, בבת אחת – "עִבדוּ את ה' ביראה, וגילוּ ברעדה" (תהילים ב', יא).

באדיבות אתר 929