להרגיש בבית

בפסוק טעון ברגש אומר המשורר: "ה' אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ" (ח) - אהבה, מקום, בית. האמורא אביי מעיד שהפסוק הזה חולל בו תמורה שהשפיעה עמוקות על התנהלותו:

אמר אביי: מריש הואי גריסנא בביתא ומצלינא בבי כנשתא כיון דשמעית להא דקאמר דוד (תהילים כ"ו, ח) "ה' אהבתי מעון ביתך" הואי גריסנא בבי כנישתא.

תרגום: אמר אביי: בתחילה הייתי לומד בבית ומתפלל בבית הכנסת. כיוון ששמעתי את הפסוק שאמר דוד - "ה' אהבתי מעון ביתך" - אני לומד בבית הכנסת.
(תלמוד בבלי מגילה כט, א)

אביי מספר שבתחילה הייתה חלוקה בעולמו - הלימוד נעשה בבית ואילו התפילה בבית הכנסת. לאחר קריאת הפסוק הוא החליט שגם את הלימוד יש לקיים בבית הכנסת.

מדוע בתחילה בחר אביי לפצל בין הלימוד לתפילה? מדוע חשב שהמקום הראוי לתפילה הוא הבית? אביי לא מסביר, ובכך נפתחים לנו שערי הפירוש.

מדוע הבית הוא המקום הראוי ללימוד?

הבית הוא מקומו של האדם. הוא המקום שבו מתעצבת אישיותו. הלימוד בעולמם של חז"ל הוא לימוד שכולו יצירה, בלימוד האדם יוצר את אישיותו. ללימוד שכזה יאה הבית, מקום הגידול והצמיחה של האדם. לעומת זאת עולם התפילה, תפילת הקבע, הוא עולם שיש בו ציות, עולם שבו האדם מתכופף בפני הציווי ונעמד כנוע לפני האל. כאשר אביי מתפלל הוא יוצא מביתו וניגש לבית הכנסת. כך הופך בית הכנסת לניגודו של הבית, בבית מתהלכים בטרנינג וכפכפים, בבית כנסת לא.

הפסוק בתהילים מהווה חידוש בעולמו של אביי. דברי דוד "ה' אהבתי מעון ביתך" (ח) מעלים את הרעיון שהמרחב שבו נפגש האדם עם האל גם הוא מרחב ביתי, גם בו יכול האדם להביא לידי ביטוי מלא את זהותו. משכך מעתיק אביי את הלימוד אל בית הכנסת. כעת בית הכנסת הוא לא מרחב שבו האדם מתנתק מהביטחון שבבית, מהתעוזה שבלימוד, וכופף את ראשו בפני השכינה, אלא מרחב שבו האדם מעז לעמוד אל מול האל במלוא אישיותו. מרחב שבו האדם מרגיש בבית.

באדיבות אתר 929