להתחיל בטובה

שלושת הפסוקים הראשונים בפרק זה הם ניגוד גמור לתוכן הפסוקים הבאים אחריהם עד סוף הפרק. הפסוקים הראשונים מתארים את היחסים בין ה' לעמו כאידיאליים. לא זו בלבד שישראל הם קודש לה', אלא הקב"ה מבטיח שכל מי שיפגע בעם ישראל, ייענש: "רעה תבוא אליהם" (ג). לעומת זאת, ביתר פסוקי הפרק, ירמיהו מוכיח קשות את עם ישראל על עוזבם את ה', שכל כך היטיב עימם בעבר הרחוק והקרוב.

מיטיב להסביר זאת דון יצחק אברבנאל. בהקדמתו לירמיהו הוא אומר שפסוקים א-ג הם חלק מהנבואה הראשונה, דהיינו הנבואות הכתובות בפרק א'. נבואות אלו עוסקות במימוש הקדשתו של ירמיהו הצעיר לנביא, ובהטלת תפקידי הנבואה עליו. ירמיהו, אומר האברבנאל, בהבינו את גודל המשימה שהוטלה עליו ואת הקשיים הרבים שיהיו כרוכים במילואה, ביקש מה' להתחיל את נבואותיו בנבואה שיש בה מסר חיובי ואוהב לעם ישראל. נבואותיו עתידות להיות כמקל חובלים, כשוט מייסר. החיכוך בינו לבין העם היה צפוי וברור. לא לחינם ניחם ועודד ה' את הנביא הצעיר והנפחד. אבל ירמיהו ביקש יותר מכך: להתחיל בטובה.

שתי מטרות הוא רצה להשיג בכך: האחת, לקבוע ביחד עם הקב"ה שגם לאחר החורבן שיבוא על עם ישראל, לא יהיה נתק בין ה' ובין עמו. עם כל חטאי העם וכל העונשים שיבואו עליו, ברית אבות לעולם לא תופר. לעולם הקב"ה ישגיח על עמו. תביעה זו של הנביא, הביאה לידי ביטוי את האהבה ללא גבול, שרחש לעמו. ממש כפי שפעל משה רבינו דווקא ברגעי המשבר הגדולים ביותר, עת חטא ישראל בעגל ובמרגלים.

המטרה האחרת הייתה לעורר את אמונו של העם בנבואותיו הקשות של ירמיהו. הנביא קיווה כי נבואה ראשונה שיש בה מסר של אהבה והבטחה על ייחודו של עם ישראל, תסלול את הדרך לכך שהעם יקשיב גם לנבואותיו הקשות, מפני שהוא יבין שאין ירמיהו רוצה ברעתו של עם ישראל, אלא ההיפך מכך. כל מגמתם של ה' ושליחו ירמיהו היא להתריע מראש על העתיד לבוא, מתוך תקווה וציפייה, שהעם יתקן את דרכיו ואז הוא יהנה מהמעמד הבכיר שיש לו, והיה לו מאז ומעולם אצל ה'. לכן, יש לשייך את הנבואה הכתובה בפסוקים א-ג לפרק הקודם, מפני שהיא חלק מהנבואות הפותחות את פעולותיו של ירמיהו כנביא.

ההכרזה של הנביא ירמיהו שעם ישראל הוא בבחינת ראשית התבואה, מביעה כי עם ישראל מועדף על ידי ה', כי ישראל נחשבים לבן הבכור שבמשפחת העמים. אולם לא די בכך. הקביעה כי ישראל הם קודש לה', משמעותה כי מתקיימת מערכת יחסים מיוחדת שבין ה' לבין עמו. לא רק העדפה גרידא יש כאן, קיים כאן תחום של יחסים שאינם יכולים להתקיים עם שום עם אחר. אלה היחסים של קדושה. כאן באה לידי ביטוי מערכת המצוות המיוחדת לעם ישראל בלבד, וכן השאיפה לקרבה מיוחדת של עם ישראל אל הקב"ה, שכן השראת הקדושה ושמירתה ממנו הם באים.

ישנו היבט נוסף ביחסי קדושה אלו. מי שפוגע בפירות רגילים, ההתייחסות אליו היא בדרך הרגילה. פעמים ייתכן, שהתנהגותו תסלח. אולם מי שפוגע בפירות של תרומה, שהן קודש, יאשם, מייד נחשב לחוטא הראוי לעונש על מעשיו. כך כל מי שפוגע או עתיד לפגוע בעם ישראל, ייעשה עמו החשבון במלוא חומרת הדין. הקב"ה בעצמו יערוך דין וחשבון עם הפוגעים בעם ישראל. עם ההבטחה הזו, הן לעם ישראל והן לנביא ירמיהו עצמו, יוצא הנביא הצעיר אל הייעוד הקשה שלו.

עוד על אותו עניין ניתן לקרוא בפוסט מאת עדיאל זמרן 'לפשרה של הנחמה'

באדיבות אתר 929