לויתן, תנין או אגדה?

הלויתן, בעל-החיים המתואר בסיום מענה ה' לאיוב, זכה לתיאור הנרחב ביותר (מ', כה - מ"א, כו). אף כאן, כמו בתיאור ה"בהמות", ישנה מזיגה של דמיון ומציאות, אלא שכאן יד הדמיון על העליונה. ביסודו של דבר "לויתן" כאן הוא התנין, הקרוקודיל, שיחזקאל הנביא הקדיש לו שתי נבואות והוא הגדול בזוחלים של ימינו.

תיאורו של הלויתן פותח בשאלה: "תמשוך לויתן בחכה ובחבל תשקיע לשונו"? (מ', כה) ולהלן מוצגת שורה של שאלות ריטוריות שמסקנתן היא שאין בכוחו של האדם להכניע את הלויתן כפי שהכניע את שאר בעלי-החיים. אין טעם לצפות לניצחון על יצור אדיר זה.

פרק מ"א כולו מוקדש לתיאור שיטתי של אברי גופו העצום של הלויתן, הקרוקודיל, אולם בתוך תיאורים אלה נשתרבבה גם דמות של ענק אחר - הלויתן היונק הדגי, שהוא הגדול ביצורים כולם. אליו מתייחסת התמונה: "מפיו לפידים יהלוכו, כידודי אש יתמלטו. מנחיריו יצא עשן, כדוד נפוח ואגמון" (יא-יב). כאן אין הכוונה לתנין שהוא זוחל בעל דם קר, כי אם ללויתן היונק, שסילוני אדים מתמלטים מנחיריו. מינים אחדים של הלויתן היונק מגיעים לעתים לחופי הים שבאזורנו, המשורר צירף ומיזג את העוצמה והמופלא שבשני בעלי-חיים אלה - התנין הזוחל והלויתן היונק - כדמות אחת של "לויתן".

התנין - הקרוקודיל הוא הגדול בזוחלים; אורכו עד שבעה מטרים, הוא טורף בעלי-חיים שונים ואף בני-אדם (השווה ירמיה נ"א, לד). אף שגרם לקורבנות אדם לא העיזו המצרים לפגוע בו. הוא היה מקודש בעיניהם, הם חנטו את פגריו וקברום בבתי-קברות מיוחדים. חיות טורפות אלה הטילו חתיתם על סביבתם והתושבים חששו להתקרב אליהן. כנראה שמחבר פרקנו לא הכיר מקרוב את התנין ובתאורו שילב דמות חיה של הלויתן היונק, מפלצת מים אגדית, והקרוקודיל.

לתנין מתייחס ללא ספק תיאור קשקשי עורו של הלויתן, היוצרים כמין שריון בלתי חדיר לחץ ולכידון: "גאוה אפיקי מגנים, סגור חותם צר. אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם" (ז-ח). גם בטנו עוטה שריון קשקשים, ובזוחלו על פני הקרקע הלחה נמשל הוא כמין מורג חרוץ ששקועים בו אבנים מדות או שברי חרס: "תחתיו חדודי חרש, ירפד חרוץ עלי-טיט" (כב). תיאור יצור זה הזוחל על הטיט והוא בעל שריון קשקשים מתאים רק לקרוקודיל ולא ללוויתן היונק, שאינו עולה על היבשה וגופו חסר קשקשים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת