לזכותו של איוב

בפרק האחרון, שב ה' את שבות איוב למרות חטאו הכבד בקטרוגו על משפט ה' ועל צדקו. דומה, שמלך בשר ודם לא היה סולח כה מהר למערער על צדקו ועל שלטונו. נמנה לסיכום הספר חמש סיבות מרכזיות לזכותו של איוב, סיבות הנראות מצדיקות את החלטת ה' לשוב את שבות איוב:

1. איוב היה ביסודו איש תם וישר, ירא א-לוהים וסר מרע. גם מעדותו על עצמו בפרק ל"א, וניכרים דברי אמת, נראה שהכניס אורחים, כלכל רעבים והלביש ערומים, לא מאס משפט עבדו והקפיד להתרחק מגאווה ומתאוות נשים.

2. בקריאת הספר חייב לעמוד לנגד עינינו הכלל של הלל הזקן: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". צרותיו של איוב ובגידת כל רעיו העבירו את איוב על דעת קונו, ומי אנו שנשפוט אותו?! 

3. איוב הדגיש פעם אחר פעם, וגם כאן ניכרים דברי אמת, שהדבר שהוא נרתע ממנו יותר מכול הוא מלהחניף לקב"ה, ולומר דברים בשבחו בעת שהוא אינו מסוגל להרגיש בנכונותם במציאות שהוא נתון בה. גם נביאינו, שידעו שהקב"ה אל אמת, לא החניפו לו.

4. איוב שתק על תוכחות אליהוא, שנראו תוכחות של אמת, ולא ניצל את ההזדמנות שאליהוא נתן לו להשיב על דבריו. משמע, הוא קיבל את תוכחתו. כיוצא בו, סיום דבריו אל הקב"ה ותוכחתו הוא: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ: עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (ה-ו). איוב הודה בטעותו, ומרגע שה' התגלה אליו, הוא קיבל את צדקתו ואת דינו. הודאה על האמת, קבלת הדין ותשובה הן זכויות גדולות בדינו של אדם.

5. איוב נענה לבקשת רעיו, שלא נהגו כרעים לעת צרה, והוא מתפלל עליהם אל הקב"ה שיסלח להם ולא ינקום בהם. הוא אחז בכך במידתו של משה בעת שהתפלל על מרים אחרי שדברה במשה. ובדרך שאדם מודד, בה מודדים לו.