לחם מן השמים

בפרשת המועדים המופיעה בפרק הקודם התורה מפרטת את הזמנים המיוחדים בהם ישנה התגלות של קדושה הבאה לידי ביטוי בגבולין וגם במקדש בהקרבת אשה לה'. לפיכך גם שבת הינה חלק מפרשת המועדים כיון שבה ישנה התגלות קדושה קבועה בכל שבוע.

כחלק ממסגרת הקדושה המתגלית בזמן מרחיבה התורה לתאר בפרקנו את התגלות הקדושה בזמן בעצם בכל יום במקדש והיא המקרינה על הפוטנציאל הגלום גם בגבולין. כך בא הדבר לידי ביטוי בהדלקת הנרות בהיכל ה' בכל יום "להעלות נר תמיד" (ב), וכן בלחם הפנים המונח לפני ה' תמיד (ח) על השולחן בהיכל ה'.

נראה כי עיקרון משמעותי נוסף מסתתר בעניין הלחם.

ממחרת הפסח נצטוו ישראל להקריב את מנחת העומר מן השעורים (כ"ג, י). דומה כי העומר הזה הינו תזכורת לעומר לגולגולת מן שירד במדבר (שמות ט"ז). המן, כידוע ירד במשך ארבעים שנה עד הפסח שחגג יהושע בכניסתו לארץ (יהושע ה', יב).
זו הסיבה כי דווקא ממחרת הפסח נצטוו ישראל בבואם לארץ להקריב מהתבואה החדשה עומר. להורות כי כדרך שקיבלו עד כה לחם מן השמים כעת מוציא ה' להם לחם מן הארץ.
בדומה לעיקרון זה היה מונח לחם הפנים כל השבוע על השולחן לפני ה' ונאכל רק ביום השבת ללמדנו כי הלחם שאנו אוכלים הינו מאת ה'.