שתי נקודות זכות מוצא דוד בחטאו: עצם דרך יצירתו של האדם המושכת אותו לכיוון החטא, והעובדה כי חטאו לא נבע מתוך הכרה או רצון פנימי אלא היה כשלון רגעי. מתוך כך הוא מבקש את סליחת הקב"ה.
"חנני אלוהים כחסדך, כרוב רחמיך מחה פשעי" (ג)
הסליחה היא חסד, והיא באה מתוך רחמים. מתוך רוב רחמים. אין לאדם "זכות" לבקש חנינה, שהרי המעשה עשוי, ואין אפשרות להשיבו.
שתי נקודות זכות מוצא דוד בחטאו:
"הן בעוון חוללתי, ובחטא יחמתני אמי" (ז)
התהוותו של האדם ועצם יצירתו, יש בהם אלמנט של חטא. בלשונו של רש"י: "איך לא אחטא, ועיקר יצירתי על ידי תשמיש, שכמה עוונות באים על ידו. דבר אחר: עיקר יצירתי מזכר ונקבה, שכולם מלאי עוון". דהיינו: היסוד הגופני, יסוד הבשר של האדם - מושך לכיוון החטא.
ובהתאמה לטענה זו מוסיף דוד כי חטאו לא היה תוצאה של הכרה, אלא של כשלון חד-פעמי:
"הן אמת חפצת בטחות ובסתום חכמה תודיעני" (ח)
הטוחות - הכליות, או מסתרי הלב. דרישתך, טוען דוד לפני האל, היא שלבי יהיה נאמן לך. ואמנם כן הוא: חטאי לא היה מתוך הכרה כי צריך לחטוא, אלא מתוך כשלון רגעי. לבי, מעולם לא מרד. תמיד רציתי לעבוד אותך, ורק יצרי השיאני.
שני נימוקים אלה לסיבת החטא, הם גם הנימוק לבקשת הסליחה.
"הרב כבסני מעווני ומחטאתי טהרני... לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשופטך" (ד-ו)
הרבה רחמיך, וכבסני מעווני. אני זקוק לסליחה לא בשביל בני אדם, כי אינני צריך לפייס בני אדם או להרגיעם. לך לבדך חטאתי, הרע בעיניך עשיתי, וממך אני מבקש סליחה וכפרה.
מדוע? מדוע זכאי אני לסליחה? "למען תצדק בדברך, תזכה בשופטך" (ו), אתה היית זה שאמר "נושא עוון ופשע וחטאה" (שמות ל"ד, ז); אתה אמרת לקין "אם תיטיב - שאת" (בראשית ד', ז); אם תיטיב דרכיך - יסולח לך. ועל כן, שעה שאני מבקש סליחה, חייב אתה לסלוח לי, שהרי אתה הבטחת כי ייסלח לשבים. נימוק זה חוזר גם בהמשך הפרק: "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו" (טו) אם תסלח לי, ילמדו ממני פושעים, כי יראו שאתה מקבל שבים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת