למצוא מקום

מוני המצוות מנו מצווה אחת בפרשיית השבת המוזכרת כחלק מסיפור המן, והיא מצוות תחומין:
"אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (כט)
מה משמעות מצווה זו? לכאורה, נוגדת היא את המחשבה הטבעית. מטבעו של עולם, כל ימות השבוע אדם משועבד לעבודתו, לביתו. משניתן לו יום אחד למנוחה ופנאי, שבו חופשי הוא לעשות כרצונו, יצא מביתו, ילך לו לטייל, ואל יישאר כבול למקום אחד, כלוא בתוך גבולות ותחומים. וכי ראויה הגבלת תחומין ליום זה?
אכן, התורה מלמדת אותנו כי האדם נתון בימי חייו למגבלות הזמן והמקום. הזמן מסמל את הדינמיות, התנועה, ואילו המקום מסמל את הסטטיות, היציבות. שני תחומים אלה פועלים ומפעילים את חיי האדם.
מחד גיסא, נשטף הוא בזרם הזמן והפעולה, נסחף עם פרץ ההתקדמות, ההתפשטות וההתרחבות. מאידך גיסא, מבקש הוא "למצוא את מקומו". לא במובן של חוסר פעילות, של "שב ואל תעשה", אלא כפעילות ויצירה שמטרתן "מציאת מקום", התבססות וקביעות.
חובתו של אדם מישראל היא למצוא לו "מקום" משלו, ו"מקום" זה אינו דווקא אדמתו או ביתו. הכוונה ל"מקום" מבחינה רוחנית בו יוכל להתבסס, אותו יוכל לחזק ולבצר, בו יכה שורשים, ואז יפרח וישגשג, יתרחב ויתפשט.
קיומה של חובה זו, של מציאת אדם את "מקומו", נעשית ביום השבת. אדם מישראל חייב לבנות לו "מקום" דווקא באותה שעה שבה העולם כולו משופע בקדושת השבת ומושפע הימנה. זוהי חובת השבת: "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו!" (כט).

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון