לנצל את החולשה של בבל

הנבואות הכלולות בפרק כ"ז נאמרו כאשר התכנסו בירושלים אצל צדקיהו מלך יהודה מלאכים של מלכי המדינות השכנות (ג).

מה עניינם של שליחי המדינות הסובבות את יהודה בהתכנסות זו בירושלים אצל צדקיהו?

רד"ק שיער את התשובה הבאה: "נראה כי המלכים הנזכרים שלחו לצדקיהו שיסכים עמהם, וימרדו כולם במלך בבל".

ברם, מדוע התכנסו הללו דווקא ב"שָּׁנָה הַהִיא" – השנה הרביעית לצדקיהו?

כך מבארים זאת שני חוקרי מקרא (יאיר הופמן ופנחס ארצי) ב'עולם התנ"ך' ירמיהו, עמוד 139:

שנה זו היא שנת 594 לפני הספירה היא השנה האחת עשרה לנבוכדנאצר. בכרוניקה מן השנה העשירית לנבוכדנאצר נאמר: "בשנה העשירית היה מלך אכד בארצו. מחודש כסליו עד חודש טבת היה מרד באכד... הוא הרג הרבה מצבאו שלו. בידיו שלו הוא תפס את אויבו. בחודש... הוא צעד לארץ חתי, מקום בו מלכים ו... שרים באו לפניו, והוא קיבל את מסיהם הכבדים ואז חזר לבבל". מתברר שבשנה העשירית היה נבוכדנאצר עסוק בדיכוי מרידה פנימית בארצו... נסיבות אלו יצרו אצל עמי הסביבה תחושה, שממלכת בבל נחלשת, והגיעה שעת כושר לפרוק את עולה. התכנסות המלכים בירושלים הייתה כנראה מפגש התארגנות... למטרת מרד בבבל.

הנבואה הראשונה בפרק כ"ז מופנית אם כן לנמענים לא רגילים אלה:

"כֹּה אָמַר ה' אֵלַי: עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת, וּנְתַתָּם עַל צַוָּארֶךָ.

וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל מֶלֶךְ צֹר וְאֶל מֶלֶךְ צִידוֹן

בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה" (ב-ג)

בפסוקים ד–ח להלן מבארת הנבואה את המשמעות הסמלית של שילוח המוסרות לשליחי מלכי המדינות השכנות: על כל הגויים הללו לתת את צווארם בעול מלך בבל ולא להעלות על דעתם לעשות ההפך מכך. ה' הוא שהעניק לנבוכדנאצר את השלטון על כל הארצות בעת הזאת, והגוי שלא ייתן את צווארו בעולו – ייענש בחומרה, ויורחק מעל אדמתו. 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון