"וָאֶקְרָא שָׁם צוֹם עַל הַנָּהָר אַהֲוָא לְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה לָנוּ וּלְטַפֵּנוּ וּלְכָל רְכוּשֵׁנוּ: כִּי בֹשְׁתִּי לִשְׁאוֹל מִן הַמֶּלֶךְ חַיִל וּפָרָשִׁים לְעָזְרֵנוּ מֵאוֹיֵב בַּדָּרֶךְ כִּי אָמַרְנוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר יַד אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מְבַקְשָׁיו לְטוֹבָה וְעֻזּוֹ וְאַפּוֹ עַל כָּל עֹזְבָיו: וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת וַיֵּעָתֵר לָנוּ" (עזרא ח', כא-כג)
הגם שהיה ראוי שלא יסמך על הנס,
דאף ששלוחי מצוה אינם נזוקין היכא דשכיח הזיקא שאני [= היכן ששכיח הנזק הדין שונה],
והיה ראוי שיבקשו חיל ופרשים,
עם זאת אמר שבושו מלבקש זאת, כי הם אמרו שהשגחת ה' הפרטיית נלוה עמהם תמיד בדרך הנסיי,
ולכן בקשו זאת מאלהים,
"ויעתר לנו" (כג) - פירש הראב"ע שה' הודיע להם זאת על ידי חלום,
ויש לומר כר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים, ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שאני מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף (ירושלמי ברכות פרק ה הלכה ה).
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.