במענהו לבלדד קובל איוב על חוסר הצדק ומבקש לעמוד בדין עם אלוקים.
במענהו לאליפז טען איוב שהחטאים שאדם מסוגל לחטוא אינם ראויים לענשים הכבדים, שאלוקים מביא על האדם, אבל לא טען שאלוקים מיסרו בלא שחטא. ואילו במענהו זה לבלדד טוען איוב שאין בידו שום חטא, ואלוקים מיסרו חינם. ולא עם איוב בלבד אלא עם כל בני אדם נוהג אלוקים שלא בצדק: "תם ורשע הוא מכלה" (כב). איוב משתוקק לעמוד בדין עם אלוקים כשווה בשווה, ובטוח שהוא יצדק בדינו. אבל מתלונן הוא, שאי אפשר שיהיה דין כזה, משום שאלוקים בכחו ובחכמתו יטיל עליו אימה, ויבלבל את דעתו, ויביאנו להודות בפשעים שאין בו.
דברים אלה עלולים להראות כ"ברכת אלוקים" קשה מאד. ואף על פי כן לא חטא איוב בדבריו אלה. בדבריו הקשים "והרבה פצעי חינם" (יז) "ניבא ולא ידע מה שניבא", וכִּיוֵּון שלא מדעתו לדברי ה': "ותסיתני בו לבלעו חינם" (ב', ג).
ואשר לתביעה לבא בדין עם אלוקים - זוהי מידתם של צדיקים גמורים, שעליהם אמרו חז"ל, שאינם מבקשים חסד ורחמים אלא באים בזרוע לפני הקב"ה (עיין בבלי ברכות ז ע"ב)
מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר איוב, סיכום לפרקים ט-י