מתי צריך לענות לכסיל ומתי לשתוק? הפסוקים במשלי מכריחים אותנו לחשוב ולדייק את תגובותינו.
בפרק כ"ו שבמשלי מופיעים שני פסוקים סמוכים שסותרים זה את זה:
פסוק ד: "אל תען כסיל כאולתו, פן תשוה לו גם אתה".
פסוק ה: "ענה כסיל כאולתו, פן יהיה חכם בעיניו".
הסתירה כל כך ברורה, עד שאין אפשרות לקרוא את הפרק מבלי לשאול את השאלה: מהי כוונת הפסוקים - לענות לכסיל, או לא לענות לו?
תופעה זו איננה נפוצה במקרא, אך בכל זאת יש כמה דוגמאות כאלה, ועיון בהן יעזור לנו להבין את המשמעות של אמירת דבר והיפוכו.
בנאום הפרידה של יהושע הוא אומר:
"ועתה יראו את ה' ועבדו אותו בתמים ובאמת, והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם" (יהושע כ"ד, יד)
ומיד לאחר מכן:
"ואם רע בעיניכם לעבוד את ה', בחרו לכם היום את מי תעבודון, אם את אלהים אשר עבדו אבותיכם אשר מעבר הנהר, ואם את אלהי האמורי אשר אתם יושבים בארצם..." (שם, טו)
האם יהושע מצפה שהעם יעבוד את ה', או שהוא מצפה מהם לבחור איזה אל הם מעדיפים?
דוגמא נוספת נמצאת בקהלת פרק ז':
פסוק יז: "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תשומם".
פסוק יח: "אל תרשע הרבה, ואל תהי סכל, למה תמות בלא עתך".
מה מציע קהלת? לא להיות צדיק הרבה, לא להיות רשע הרבה. ומה כן? לחיות בבינוניות המושלמת?
ופסוק נוסף, מפורסם עד מאוד:
"ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה. אסורים ידיה..." (קהלת ז', כו)
ובהמשך:
"ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך" (שם ט', ט)
מדוגמאות אלה ניתן ללמוד, שבדרך של הבאת דבר והיפוכו מצליח הכותב להמם את הקורא, ולאלץ אותו לחשוב ולהבין את הרעיון הטמון בדברים. הבאת דברים לידי אבסורד מאלצת את השומע לחפש את ההגיון בדברים, ולנסות ולהבחין לאיזה תחום מתייחס כל משפט.
נחזור לפסוקים במשלי כ"ו: מתי יש לענות לכסיל, ומתי לא לענות לו?
כל אחד מאיתנו יודע כי שתי דרכי התגובה נכונות. הפרשנים קבעו קנה מידה פשוט להבחנה: אל תען כסיל כדי להגן על כבודך. ענה לו, כדי להעמידו על טעותו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת