לפני מלחמה, שלום

ארבע ערי הגבעונים – "גבעון והכְּפירה ובאֵרות וקרית-יערים" (יז), שהחליטו לא להילחם אחרי נפילת יריחו והעי, מכסות אזור שלם מצפון-מערב לירושלים. רצונן לכרות ברית שלום בכל מחיר משקף הכרעה אסטרטגית במלחמה על הארץ –

בני ישראל בעצמם חששו מהערים הכנעניות המבוצרות עד שנפלה חומת יריחו ונכבשה העי.

אבל מדוע המציאו הגבעונים סיפור רמייה כזה?

לדעת הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק ו, א-ה), יהושע שלח הצעת שלום (של כניעה) לפני מעבר הירדן, ומלכי כנען סירבו – הגבעונים "לא ידעו משפט ישראל, ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום", ולכן ניסו להינצל ברמייה.

הראב"ד השיג על הרמב"ם (שם) וכתב, שהגבעונים הבינו נכון את המצב, כי אחרי הסירוב ובתוך המלחמה שוב אין פתח לשלום.

אבל הרמב"ם דייק את לשון התורה (דברים כ', י-יא) – "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם...", ופסק ש"אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה" (וכך כתב גם הרמב"ן בפירושו לדברים כ', י-יא);

לפי הכרעת ההלכה, הקריאה לשלום חייבת להישמע גם בתוך המלחמה, וכל עיר צריכה לקבל הזדמנות לשלום.

אחרי שנחשפה הרמייה, רצו בני ישראל להכות את הגבעונים, אבל השבועה שנשבעו להם בה' עצרה בעדם (יח-כ), והגבעונים הפכו לעבדי המקדש "אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר" (כז);

הרמב"ם כתב להלכה (על יסוד הגמרא בגיטין מו ע"א, וכן ברש"י שם ובראשונים), שהפרת שבועה היא חילול השם, אף שניתנה בטעות.

גם על כך סמכו פוסקי הלכה בעת הקמת המדינה וצה"ל, וקבעו, שהתחייבות של מדינת ישראל לאמנות לחימה בינלאומיות, מחייבת בגלל חילול השם.

באדיבות אתר 929